תקופת החגים

הביטוי תקופת החגים ודאי מעורר אצלכם זכרונות מראש השנה, יום כיפור וסוכות. לכל אחד מאיתנו יש זכרונות נעימים מתקופת החגים, אלא שהפעם אני רוצה לספר על תקופת חגים אחרת, החגים בסקוטלנד. אגב, אני יודע שכריסמס וראש השנה האזרחית אינם מיוחדים לסקוטים, אבל כאן חוויתי אותם השנה. כידוע לכם לעם הנוצרי אין הרבה חגים לחגוג ולבטח לא חגים בסדר גודל של קריסמס וראש השנה. אני מוצא לנכון לציין זאת נוכח העובדה כי לנו היהודים יש אולי כמה חגים יותר מדי. אי לכך ובהתאם לזאת היה ראוי לתת להם לחגוג את חגיהם בצורה אקסלוסיבית. בכל זאת לנו כיהודים היה חשוב להידחף להם בכל הזדמנות אפשרית גם עם חנוכה. כך יצא שכשבועיים לפני חנוכה/קריסמס, (שמעתה ייקרא "חנוכריסמס") הוזמנו ע"י חברה של גיתית לאוניברסיטה להתכנסות חברים והרמת כוסית לכבוד החגים. אמנם ביום המפגש עבדתי במסעדה, והרי אנו עובדים עד שעות מאוחרות, אבל טרחתי לבקש שחרור מוקדם מהשף כי יש לי איזה חג יהודי לחגוג. כמובן שהוא נעתר (בשמחה?) לבקשתי וכך הפתעתי את גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם) והגעתי בזמן. תוהה אני למה כאשר יש לי אישור לאחר אני טורח להגיע בזמן. ביננו, אני מקווה שזה יוכל לעמוד לזכותי בפעם הבאה שאאחר ללא אישור. בכל מקרה כך התכנסנו לנו 3 ישראלים, אנגלי 1 ועוד 2 בנות מוונצואלה לציין את חנוכריסמס בדירתה הנעימה והחמימה של שרון. מאוחר יותר הצטרפו גם זוג מגרמניה. נושאי השיחה באותו ערב היו ודאי סתמיים כיאה לכל מפגש שכזה וסבבו בעיקר סביב הא וסביב דא. אולם דבר אחד נחרט בזכרוני ומשום מה לא זז משם עד כתיבת שורות אלה. הבחורה מגרמניה החלה לספר כמה רע לחיות שם. משלמים המון מסים לשווא וללא תמורה. הערים "נסגרות" מוקדם ואין מספיק מקומות בילוי. העם היושב בגרמניה אינו מספיק שמח וחש צורך לחגוג. למעשה היו לה המון דברים לא טובים לספר על גרמניה. באיזה שהוא שלב שאל אותה הבחור האנגלי מה כן טוב בגרמניה, והיא ענתה, הרכבות. הספיק מבט אחד שלי אל גיתית ובצורה אילמת ללא כל מילה הבהרתי לה כי יש בפי בדיחה והיא "שמענו כבר על המוניטין המעולה של הרכבות הגרמניות". מצד שני הספיק מבט אחד אילם של גיתית אלי שהבהיר לי שעדיף ואמלא את פי מים. מאחר ואלו לא היו בהישג יד מילאתי פי ביין ושמרתי בלבי את ההלצה הנ"ל כדי לחלוק אותה עמכם.

אותו ערב הסתיים לו איפשהו סביב 3:00 בוקר אז חזרנו לנו הביתה בטיול רגלי לילי. בדרך נגלו לעינינו מחזות של בליינים מסורתיים כאן. אנשים, גברים ונשים כאחד, במיטב בגדיהם ותסרוקותיהם, שרועים על מיטב המדרכות של אדינברו שיכורים עד כדי אובדן חושים. אנחנו דבקנו במטרה והגענו הביתה. הלכנו לישון שמחים ומאושרים ולמחרת היום קמנו נחושים לצאת לבלות בפארק שבנו במיוחד לכבוד הכריסמס. תיכף ומיד אחרי שסיימנו לשתות קפה של בוקר, סיימנו כביסה וסיימנו לנוח צהריים יצאנו לפארק. הפארק שבנו לכבוד כריסמס עוסק בכמה מתקני שעשועים ובהרבה יותר ביתני עץ קטנים וחמודים. בביתנים הללו תוכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים כגון כובעי צמר או שוקולדים. מוצרי יסוד פחות חיוניים ואף פחות טעימים כמו לחמניות עם נקניקיות. מוצרי יסוד סקוטיים כגון וויסקי ויש גם ביתנים המוכרים מזכרות שטותיות שלאף אחד אין מה לעשות איתן. בהגיענו לפארק הבנו שיש בו פוטנציאל אדיר לבלות ממש בכיף. אפשר לעלות על גלגל ענק, להחליק על הקרח ולהתעכב ליד כל ביתן וביתן. טוב נו, אולי לא על יד כל ביתן של נקניקיות, אבל בטוח ליד כל ביתן של שוקולד. ישר הבנו שאם מזג האויר היה מתאים היינו מבלים שם 5 שעות בכיף אבל בגלל שקפאנו מקור חזרנו הביתה אחרי שעה אחת בלבד.

אגב, שבועיים וחצי מאוחר יותר התברר לי שלא צריך לשלם כדי להחליק כאן על קרח...

בכל מקרה הימים עברו והכריסמס התקרב בצעדי ענק. יום אחד ניגש אלי מייקי, חבר לעבודה. "האם תוכל לעזור לי ולסחוב איתי את עץ חג המולד הביתה מהחנות"? הוא שאל ואני כמובן עניתי בחיוב. יומיים אחר כך נפגשתי איתו בתחנת האוטובוס ונסענו לקנות עץ. מה אני אגיד לכם זו הייתה חויה מרתקת. אם תרצו לרכוש כאן פעם עץ חג מולד אמיתי עליכם להיות בקיאים בארבע פרטים. פרט ראשון, עץ לא קונים בחנות אלא במגרש אחורי של בנין שהבריון השכונתי השתלט עליו כדי למכור עצים. כדי לסמן ללקוחות פוטנציאליים כי כאן ניתן להשיג עצי חג המולד ישנו שלט עם איור של עץ אשוח ירוק בכניסה לכל חצר שכזאת. שני צדיו של השלט צבועים אדום כי זה צבע הכובע של סנטה (ובכלל צבע הכריסמס). אם תעצמו עיניים ותדמיינו את זה תבינו למה חשבתי לרגע שאני בלבנון. פרט שני אם אתם רוצים עץ גדול ויפה אל תחכו עד שבוע לפני החג כי לא יהיה. פרט שלישי תתכוננו לא להתמקח על המחיר ולהיפרד לפחות ממאתיים שקל עבור עץ שהתפשרתם עליו. עכשיו כשאתם מלומדים היטב אתם יכולים לצאת לרכוש עץ חג מולד באדינברו. מאחר ומייקי כבר היה חמוש בידע הנחוץ ידענו בדיוק לאן ללכת. מה שמייקי שכח הוא הפרט הרביעי והוא כי בחצרות אחוריות המנוהלות ע"י הבריון השכונתי אין מקבלים תשלום בשום דרך זולת כסף מזומן. החבר'ה בחצר לא שמעו מעולם על חברות כרטיסי אשראי. אל תהיו מופתעים, הרי מה יהיה השלב הבא? יידרשו מהם לשלם מיסים רחמנא ליצלן?.

אבל זה לא ענייני, זה סתם נראה לי משעשע...

לאור האמור לעיל בנושא כרטיסי אשראי נאלצנו לדדות בקרח עד הכספומט ולחזור עם מזומנים. עכשיו קנינו עץ אמיתי ויפה והתחלנו לדדות איתו לביתו של מייקי מרחק ק"מ וחצי בערך. מאד מאד "הצטערתי" אז כי גיתית לא הצטרפה עם המצלמה. לראות אותי סוחב עץ וקופא מקור זה מחזה נדיר אותו לא תזכו לראות. מאד מאד נזהרנו לא להחליק וליפול עם העץ וזה עבד, הגענו בשלום. כמה דקות אח"כ יצאנו בידיים ריקות את הבית כדי לחזור עם בירה ואז נוכחתי שאכן לא צריך לשלם כסף כדי להחליק כאן על הקרח. זה פשוט קורה.

בערב החג עצמו עבדתי. היה זה כנראה היום טוב עד כה בעבודה. בבוקר יצאתי מהבית עם 2 צמות ותסרוקת ברוח החג. בכיסי שמתי 2 עגילי כריסמס גדולים ובהם נורות המנצנצות. הגעתי למסעדה ופגשתי בייסלב השוטף הכלים הפולני שלנו המרבה להפליא במילים מכוערות בחיי היומיום. אפילו הוא היה נגוע ברוח החג ובאנגלית שבורה משהו הסביר לי כי היום לא מקללים. היום רק שמחים. "ז'ונתן, טודיי מי נו ספיק שייטה, כריסמס, ורי הפי". מאחר וביום החג עצמו המסעדה סגורה וזה אירוע נדיר שקורה אולי 3 פעמים בשנה, רוב היום היינו עסוקים בלהקפיא את מוצרי המזון שלא נחוצים לנו אלא לאחרי החג. עד זמן הגשת ארוחת הערב סיימנו אם ההקפאות והאריזות ואז השף התפנה ללכת למסעדה השכנה לברר משהו. לא שמתי לב שהוא חזר עד אשר גוש שלג נחת על ראשי. רוח החג שיבשה עליו את דעתו והוא פשוט יצא להביא שלג כדי לזרוק עלינו. סוג של הלצה שכזו. כך בילינו במטבח עד אשר אחרון הלקוחות שהזמינו מקום מראש קיבל לאכול ואז התקפלנו הביתה. אחרי הכל, מחר חג, כולם בחופש, צריך ללכת לישון כדי שיהיה כח לחגוג את החג.

ככה נכנסנו לרוח החג. מייקי היה נדיב מאד והזמין אותי ואת גיתית לארוחת חג המולד אצלו בבית. כמובן שנעתרנו להזמנה והגענו. הייתה אחלה ארוחה, אין ספק כי ארבע שנות הנסיון של מייקי בעבודות שף ניכרות בבישולו. אכלנו, שתינו וחגגנו את חג המולד כהלכתו. עכשיו מחג זה הסתיים אנו עם הפנים קדימה לחגיגות ראש השנה. אני מרשה לעצמי להניח כי האופן המסורתי לחגוג אותן הוא להשתכר. לא נראה לי שנחגוג את ראש השנה כמנהג המקומיים כי קר נורא בשביל לישון בלילה ברחוב. זה נראה לנו חוויה לא נעימה אפילו אם אתה שיכור כלוט. מה שכן בטוח נצא לראות הזיקוקים.

שתהא לכולם שנה אזרחית טובה ומוצלחת.

תסמונת המתחזה.

עכשיו כשעניני העבודה והיומיום מתחילים להסתדר ומאחר ונכנסנו לשגרת חיים של עבודה / לימודים, אני מרשה לעצמי לזנוח לרגע את החוויה הסקוטית שלנו והפעם אספר על החיים לצד גיתית. (חשבתי לעשות לקט במקום פרק מקורי אבל זה נדוש, לא?).

בכל מקרה, הכרנו לפני 14 שנים בערך בשער של מעוז חיים תוך כדי אכילת בשר ודגים על האש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה אבל הספיק לי מבט אחד כדי להבין שזו רעייתי לעתיד. תוך כמה ימים עברנו לגור יחד, רוצה לומר התנחלתי אצלה בבית. מאז ועד נסיעתי המפורסמת למנצ'סטר לפני כחודשיים לא נפרדנו ולו ללילה אחד.

יש בגיתית מרכיבי אישיות רבים ומגוונים והמון חוויות צברנו יחד אבלי אני רוצה להתמקד בגיתית הסטודנטית. אחרי הכל רוב השנים שאנו חיים ביחד זה תחום עיסוקה העיקרי של גיתית, רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם.

כשנתיים לאחר שהכרנו נרשמה גיתית ללימודים באוניברסיטה הפתוחה רק כדי לבדוק איך זה והאם זה ימצא חן בעיניה. ייתכן וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה כי סטודנטית שמה למבחן את האוניברסיטה כאילו רוצה לבדוק אם זו האחרונה תעמוד בציפיות של הסטודנטית. הקורס הראשון שלקחה היה "בימי שואה ופקודה". אני זוכר כי חשבתי לעצמי שזה אולי לא הנושא הכי מתאים לבחון דרכו התנהלות של אוניברסיטה, אבל שיהיה. את הקורס עצמו עברה גיתית בציון 83 אם אני זוכר נכון. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שגיתית מסיימת קורס בציון המתחיל בסיפרה 8. רובם המכריע של הקורסים נשאו עמם ציון המתחיל בסיפרה 9. חלק אף נשאו ציון שרושמים אותו בשלוש ספרות, אבל זה סוד, אז אל תגלו.

ככל שעבר הזמן התמקדה גיתית בנושאי סוציולוגיה ופסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון בהצטיינות. לאור המאורע הוזמנו לטקס של כבוד למצטיינים אליו טרחתי לאחר. מה שעזר לי לנקות חלק מהעונש היה העובדה כי בעלה של חברה ללימודים שהגיע אמנם בזמן, ניצל את הטקס כדי לתפוס שנת אחר צהריים.

בכל מקרה, חמושה בתואר ראשון בציון גבוה ובתעודת הצטיינות נרשמה גיתית ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. למעשה היה זה מסלול שמגיעים איתו היישר לתואר ד"ר. מאחר ותחום הפסיכולוגיה שיעמם את גיתית עד מאד ביקשנו להשתחרר מהחוזה עם אוניברסיטת חיפה. קיבלנו שיחרור ופטור משכר לימוד ולאחר שנת חופש מלימודים נרשמה גיתית לתואר שני בתל אביב. הפעם בסוציולוגיה, השדה המועדף והמעניין יותר. לכבוד לימודיה בעיר הגדולה עברנו לגור בזכרון יעקב. סוג של אמצע הדרך בין תל יוסף, להלן מקום עבודתי באותם ימים ובין תל אביב. כך חשבנו כי יהיה הוגן שכל אחד יסע חצי דרך. המעבר לזכרון הצדיק את עצמו בשנת הלימודים הראשונה. גיתית ממש טרחה להגיע לאוניברסיטה באופן פיסי ממשי לפחות 4 ימים בשבוע. בשנים העוקבות היא שהתה באוניברסיטה בעיקר ברוחה והתרכזה בללמוד מהבית. כאשר הייתה מטריחה עצמה לאוניברסיטה הייתה ניצבת כל פעם מחדש בדילמות קשות מאד. למשל, איפה להיפגש עם עופר אחיה לקפה (בניין משפטים, נפתלי או אולי בניין מקסיקו?) ומי מזמין הפעם. קשים מאד חייו של סטודנט ארץ ישראלי מצוי. ההתקדמות בתואר השני דמתה לזו מהתואר הראשון. עבודה קשה בשילוב מנת איי קיו גבוהים נשאו עמם תוצאות משביעות רצון קורס אחר קורס. לאט לאט נוצר פער של ממש בין ההצלחה בלימודים ובין האישיות של גיתית. גיתית חסרת בטחון עצמי מטבעה ותמיד סירבה להאמין כי הציון אשר ניתן לה נכון הנו. בדרך כלל הייתה מזמינה את מחברת המבחן על מנת לוודא כי הציון שהתעדכן במחשבי האוניברסיטה הוא הוא אותו ציון המופיע על מחברת הבחינה הנושאת את שמה. כלומר הייתה בודקת את הבודקים. עד כדי כך היה המצב חמור שפעם אף חשבתי כי מסוגלת היא לשלוח את כתב ידה למומחה שיאשר שזה אכן כתב ידה. תופעה זו חזרה על עצמה כאמור ואחרי כל קורס הייתי צריך לשכנע את גיתית כי לא יד המקרה היא העובדה שהציונים טובים. היא תמיד הייתה בשלה, "הם טועים" הייתה אומרת, בטח עוד יומיים יודיעו לי כי נכשלתי בכלל. ניסיתי לתהות מדוע מישהי בעלת שכל ישר תענה את עצמה כל כך במחשבות מייסרות שכאלה. מדוע זו שקיבלה ציון 98 בסטטיסטיקה לא רואה כי אם 90 ומשהו % מהציונים גבוהים וטובים אז הכלל מעיד על הצלחה. מדוע אין היא רואה כי אפילו אם חלילה, טפו טפו טפו, מלח מים, מלח מים, תיכשל פעם אחת, עדיין הכישלון יהיה המקרה הבודד והכלל יעיד על הצלחה. כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להבין. כך היה וכך יהיה כאילו נחרץ גורלנו לחיות בפחד מתמיד שלמעשה אין לגיתית שום כשרון וכל המקרים בהם הצליחה קרו במקרה ונראה כי לא יקרו שוב. הכישלון ממש מעבר לפינה, אורב וממתין והוא יתפוס אותה בפעם הבאה. אם כן, אני שמח לבשר כי לא נמצא פתרון לבעיה, אבל יש לה שם מקצועי. "תסמונת המתחזה". כשמו כן הוא, מעמיד את האדם הלוקה בו במצב מחשבתי כי הוא עצמו מתחזה. הוא מגיש עבודות שבמקרה יקבלו ציון טוב כשהלכה למעשה אותו אדם אינו אלא כלומניק, בור וכסיל. לכן הוא המתחזה, כי הוא מנצל את "ההצלחה הרגעית" (למרות שזו נמשכת ונפרשת על פני שנים ארוכות). המתחזה תמיד נתפס על ידי הסביבה כאיש חכם למרות שמבחינתו אין כיסוי של ממש להיותו שכזה.

עד כדי כך היה המצב קשה שכאשר קיבלה גיתית הזמנה מאוניברסיטת אוקסופרד היוקרתית, סירבה ללכת ללמוד שם בטענה כי אין היא מוכנה ללמוד באוניברסיטה שמסכימה לקבלה.

כך התגלגלנו לנו לסקוטלנד. לאחר שהגענו לאדינברו גילתה גיתית כי היא לא לבד במערכה. מתברר כי גם ג'ני ואלפידה להלן סטודנטיות קולגות החולקות עמה את אותו משרד, לוקות אף הן בתסמונת המתחזה. גם הן משוכנעות כל אחת בדרכה שלה כי הנייר הבא אותו יגישו למנחות יחשוף את התרמית ויציג אותן בפרצופן האמיתי.

כך יושבות להן גיתית וחברותיה לספסל הלימודים, כולן מועמדות לתואר ד"ר ולכולן מכנה משותף אחד. הן תופסות את עצמן כמתחזות. דבר חשוב לדעת הוא כי שככל שההצלחה מתגברת התסמונת גוברת אף היא. למשל קבלת מלגה יוקרתית יכולה להכניס לחרדות של ממש את המתחזה. זה לא אומר שלא מנצלים את המלגה אגב ואף שואפים ושולחים בקשות למלגות נוספות.

תסמונת המתחזה קיימת בשגרת חיינו ונמצאת בדרך כלל ברקע. אני כבר התרגלתי והדבר הטוב שיצא לי מזה הוא שעכשיו אני יודע איך לענות לגיתית בתשובה קצרה שתחסוך דיון ארוך בנושא חסר טעם. כל פעם שהיא מתחילה לרטון כי היא בכלל כשלון אני עונה לה "זה תסמונת המתחזה" וסותם את הגולל על הדיון. לעתים אני חושש כי גיתית תפסיק ללמד אותי מושגים חדשים כיוון שאלו נוהגים להתגלות כ"משביתי שיחות". מוסר השכל, אם נתקלתם בבעיה דעו כי כנראה ניתן להסביר אותה בצמד מילים ובדרך כלל אתם לא היחידים שסובלים ממנה. כל עוד אתם יכולים המשיכו בחייכם ותשתדלו להנות. אם לא מצאתם צמד מילים המגדיר את בעייתכם אתם חווים דיסוננס קוגניטיבי, נסו לעשות קוגניציה משכחת דיסוננס (לפרטים: פסטינגר). אם לא הבנתם על מה אני מדבר יש לכם שתי אפשרויות. אחת ,להירשם לאוניברסיטה. שתיים, זו הדרך שאני בחרתי, תתחתנו עם סוציולוג/ית.

נתראה בפרק הבא, חוויות מחג המולד.

העבודה היא חיינו

יצאתי כאמור מהמסעדה והתחלתי לצעוד הביתה בעודי משוחח בטלפון עם גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם). פרטים אני מבקשת, אמרה גיתית. סיפרתי לה על הראיון המוצלח עם ג'יימי וג'יימס והסברתי לה שלמעשה מדובר כעת רק בנסיון ליום אחד ואחריו הם יחליטו לגבי ההמשך. למעשה, הם נתנו לי להבין כי כי בסוף אותו יום הם יחליטו, או שכן או שלא.

למחרת היום התייצבתי לעבודה לבוש ג'ינס והצטיידתי אף בטי שירט לבן כיאה לעובד מטבח החפץ לשים דגש על נקיונו. זה לא כל כך הרשים את החבר'ה שם שבחרו להשתומם נוכח העובדה כי אני אכן מתכוון לעבוד עם ג'ינס בחום הנוראי הזה. היה להם קשה גם להשלים עם העובדה שאין לי מקטורן שף אלא טי שירט. בחרתי להתעלם מההערות הללו בעיקר כי לא היו לי שום פרטי לבוש הולמים יותר. נרגש מן המעמד התחלתי במרץ לנסות להבין מה מדברים איתי, קל זה לא היה. נוכחתי לדעת כי שליטתי בשפה האנגלית רחוקה שנות אור מלהיות מוחלטת. על אחת כמה וכמה כאשר זאת מוגשת לי במבטא סקוטי משעשע. עקב העובדה הזו בחרתי לבקש מהם ללוות כל הסבר מילולי בהדגמה מעשית קצרה. כך יש סיכוי שאלמד גם לדבר את שפתם על כל ניביה השונים.

מהר מאד הבנתי שנפלתי על חבר'ה ממש טובים ומסבירי פנים שאוהבים לעבוד באוירה קלילה ומשעשעת. עובדה זו הקלה מאד על התאקלמותי כיוון שאני בדרך כלל נחשב שטותניק שאוהב לצחוק. כך התחלתי להכין את עוגת השוקולד הראשונה בחיי.

זה ממש פשוט הסביר לי מייקי, פשוט זרוק את השוקולד עם החמאה והסוכר שבקערה למיקרוגל ותמיס אותם ביחד. בינתיים תפריד 20 ביצים ותקציף את הלבן. אחר כך תוסיף לעיסת השוקולד/סוכר/חמאה את הצהוב של הביצים ואת הקצף הלבן ותערבב לאט לאט. בסוף לכשתתקבל עיסה אחת אחידה ונוזלית שפוך הכל לתבנית ותתקע לתנור לחמישים דקות. אה, ואל תשכח להשתמש בקמח תופח מאליו אם אתה רוצה שהעוגה תתפח כמו שצריך, בהצלחה, נתראה מאוחר יותר.

מה אני אגיד לכם, אין כמו להיזרק למים בלי לדעת לשחות, יצאה לי עוגה כפי שמגדירים את זה כאן, ממש מג'יק.

אחרי שהתפניתי מענייני העוגה חזרתי אל מייקי, החונך הראשי שלי ללמוד את עבודת מדור מנות הפתיחה. לאט לאט למדתי לטגן דגיגים לסלט מבלי לחרוך אותם ולהכין אחלה ריזוטו אדום בסלק עם גבינות. כמובן שבנוסף יש להכין סלטים ועוד מבחר מנות כגון לבשל צדפים או נתחי טלה. כל שנותר לי כעת הוא ללמוד כיצד לתזמן את המנות כך שיצאו יחד ולא בהפרשים של 5 דקות אחת מהשניה. אחרי הכל לקוחות היושבים לאותו שולחן במסעדה בדרך כלל רוצים לסעוד יחד...

בין כל הדברים הללו כמובן קילפתי וחתכתי ירקות כהכנות למחר לכל מיני בישולים תוך כדי שאני מקפיד כל הזמן לברר שהבנתי בדיוק איך נראה כל ירק באנגלית. אני חייב לציין כי חלק מהירקות והמוצרים לא ידעתי את שמם העברי, אבל פעם טבח, תמיד טבח. בסוף היום ניגש אלי ג'יימי וזימן אותו אליו למשרד, כשהגעתי חיכה שם גם ג'יימס. שוב פעם ג'יימי היה החייכן וג'יימס היה מ"מ טירונים. העדפתי שג'יימי ידבר, עדיף לקבל בשורות רעות עם חיוך, לא? ג'יימי התחיל ואמר שאכן ניכר עלי מאד כי אין לי נסיון בעבודת מטבח בכלל. (כמה מפתיע, חשבתי לעצמי, הגעת לזה לזה לבד?). שוב ראיתי לנגד עיני איך אני והעבודה מתרחקים האחד מהשניה אלא שאז ג'יימי נתקע וג'יימס לקח פיקוד. למרות שבעיקר רציתי להודות להם וללכת התעקשתי להישאר ולשבת, שיוציאו אותי בכח אם הם לא רוצים אותי כאן. השיחה נמשכה וג'יימס אמר שלמעשה מה שהם רוצים להגיד זה שהם לא יכולים לקבוע על סמך היום האם לקחת אותי או לא. אנחנו רוצים שתמשיך עוד שבוע נסיון והמטרה לראות אם אתה תהיה מסוגל לעשות לבד את מדור מנות הפתיחה. אם כן, העבודה שלך. שוב הרגשתי איך לאט לאט חיוך ענק נמרח לי מאוזן לאוזן ואף התחלתי להרגיש כי הלחיים שלי מתחממות. נתראה מחר סיכמנו והלכתי הביתה.

כאן חשוב לתת קצת רקע על המסעדה. ה-DOGS היא מסעדה המגישה מזון טרי, טעים וזול יחסית. הדגש הוא יותר על הטעם ופחות על צורת ההגשה. מה שאני מנסה להגיד זה שהמסעדה שמה לעצמה למטרה לא להיות פלצנית.

כך הסבירו לי מהיום הראשון ולהלן כמה דוגמאות. חשוב להקפיד כי גודל מנה יהיה זהה לרעותה רק אם יוצאות שתי מנות זהות לאותו שולחן. אם למשל בקופסא של עוגת השוקולד נשארו 2 חתיכות אחרונות, והן מוגשות לאותו שולחן אך אחת גדולה מהשניה, יש לחתוך קצת מהגדולה ולהעביר לצלחת של הקטנה כדי להשוות תנאים. סוג של אפליה מתקנת באוכל. כנ"ל לגבי כל המנות. אנו למדים מכך כי אם את/ה לקוח חוזר של המסעדה הנ"ל עליך להביא בחשבון כי לא תמיד תקבל את אותו גודל מנה אם כי צוות המטבח מתחייב על הפרשים סבירים.

כך העסק מתנהל ובזאת הוא ידוע ומפורסם, או במילה אחת, מוניטין. זה המוניטין של המסעדה ועליו יש לשמור, פשוט לא?

אם לא אכפת לכם נמשיך להתקדם בשבוע הנסיון שלי. ככל שעברו הימים למדתי יותר ויותר. למשל כל פעם שיש מישהו אחר על הפס (PASS), המקום ממנו עוזבות המנות את המטבח ויוצאות אל הסועדים, אני אדרש לעשות התאמות אישיות לפרסונה המצלחתת (להלן שם את האוכל בצלחת למי שלא יודע וממש רוצה לדעת). למה? כי בכל פעם אותו שף או סו שף (להלן עוזר שף בכיר) ישתמשו בצלחות מעט שונות בגודלן ואז המנה תהיה קטנה או גדולה מדי.

אני אישית התחברתי לרעיון מהר מאד בעיקר כי המיומנות שלי בהכנת אוכל בצורה מהירה ומדויקת לוקה בחסר.

כך המשכתי לצבור כל יום נסיון תעסוקתי יקר מפז, לאט לאט התחלתי ללמוד להכיר את שמות המצרכים באנגלית ואף התפניתי ללמוד קצת סקוטית. אגב, סקוטית זה שם חיבה לאנגלית במבטא שאף אחד חוץ מהסקוטים לא מסוגל להבין. למשל אל נא תאמר פטה, אלא פאה. אל נא תאמר באטר אל באאר וכמובן במקום ווטר אמור וואר. אני מקווה שהמסר עבר, קצת קשה להעביר זאת בכתיבה אבל אני סומך על קוראי.

ככל שהתקדמתי לי בשבוע הנסיון שלי, למדתי גם כל מיני מושגים חדשים אותם אני רוצה לחלוק עמכם:

קומי שף: עוזר שף בדרגה הכי נמוכה, מקבל הוראות ומבצע.

דמי שף: עוזר שף מעט יותר בכיר המסוגל להכן את כל סוגי המנות.

סו שף: עוזר שף בכיר היודע את כל עבודות המטבח ומסוגל לתפוס פיקוד כאשר השף איננו.

שף: מנהל ואחראי לכל הנעשה במטבח. עובד ממש רק אם הוא בוחר לעשות כן.

אם לא הבנתם למה קומי או דמי או סו, לא נורא. ניחוש שלי זה מגיע מצרפתית ואין לי מושג מה פירוש כל מילה אלא רק את התפקיד אותו היא מגדירה. אולי פעם אלמד ואז אספר על זה, בינתיים מי שדחוף לו לדעת שיעשה גוגל על זה. אתם ודאי מנחשים כי אני מועמד ראשי להיות קומי שף. ניחשתם נכון! כך עשה גם השוטף כלים הפולני שלנו שממעט מאד לדבר אנגלית. יסלב, במבטאו הפולני המשעשע ניגש אלי באחד הימים ושאל כך: "ז'ונתן, יו קומי שף?" ואז טרח גם לענות, "יו קומדיה שף!" כך פירש זאת יסלב הפולני וכך דבק לי הכינוי "קומדיה שף", וכל זה במטבח המתנהל כל כולו כפרודיה אחת גדולה. בשיחה נוספת שהייתה לי עם אותו יסלב הוא גילה כי מוצאם של סבא וסבתא של גיתית מפולין, ממש כמו שלו. הוא סיפר לי בגאווה כי מקום הולדתו רחוק רק 30 דקות נסיעה ממיידאנק. מי היה מאמין ש-60 ומשהו שנים אחר כך ייסגר מעגל ולך תסביר לו שלא מספרים עובדה כזו בגאווה לישראלים ממוצא אשכנזי. עוד הרבה קוריוזים משעשעים קרו לי באותו שבוע במטבח אבל הדבר הכי חשוב ומשמעותי קרה ביום שישי שחתם את שבוע הנסיון שלי.

עקב בלבול קטן בסידור העבודה הופענו למטבח ששה אנשים במקום ארבעה. ג'יימי מיד החליט לשלוח אותי ואת מייקי הביתה לנוח ואמר שנחזור למשמרת ערב. כשיצאתי ללכת הזכרתי לג'יימי כי בערב עלינו לשבת לשיחה, "עתידי כטבח, לאן" . ג'יימי הביט בי בעיניים משועשעות ואמר, כן כן אתה צודק, נשב בערב והחל ללכת לכיוון משרדו הצנוע. אחרי שני צעדים הוא הסתובב חזרה אלי ואמר, אתה יודע מה, זו תהיה שיחה מאד קצרה... אני רוצה אותך, אני רוצה שתעבוד כאן. הנפתי שתי ידיים באוויר וכמילות המשורר אמרתי "הללויה"! אני אחזור בערב עם בקבוק יין להרמת כוסית לכבוד העבודה האמיתית הראשונה על אדמת סקוטלנד. ג'יימי הביט כמו על משוגע ובטח חשב לעצמו כי מעולם הוא לא ראה מישהו כל כך שמח. ולמה? רק בגלל העובדה שכעת נודע לו כי מעתה הוא יתחיל לעבוד כמו חמור, ועוד ב"כלבים"...

עובדים בלחפש עבודה

ובכן, הימים שבאו בהמשך אותו שבוע בו התחלתי לעבוד באדינברו במכירת כריות חימום היו איך לומר, לא משהו. היה לי פעם מורה שהיה מגדיר כשלונות מסוג זה ב-2 מילים: "בו-שה". אני חייב לציין כי מצאתי אשמים נוספים בחוסר ההצלחה שלי למנף את המספרים כלפי מעלה. ראשית, אחרי יום וחצי עבודה ננטשתי ע"י מנהלת האזור קיילי שחזרה למבצרה בגלזגו ונותרתי לעבוד לבד. דבר זה הקשה עלי מאד כי אני אוהב להימצא בחברת אנשים ולא להיות הטמבל היחידי שמציק ללקוחות בחנות. גם ככה הרגשתי שאני זר לאיזור בו אני עובד, אז עוד לבד?!

שנית, המקומיים והתיירים שפקדו את החנות הקשו עלי מאד את העבודה ובעיקר סירבו להתפעל מהמוצר. גם זה מקשה מאד על תהליך המכירה משום מה. היו עוד סיבות אובייקטיביות מאד אבל אני לא רוצה להלאות אתכם כאן במעשיות. בכל מקרה, ככל שנקפו הדקות והשעות ובעקבותיהם הימים, ירד מצב הרוח שלי ואיתו בקישוריות מדהימה ירדו גם המספרים. השיא היה 3 החזרות (לקוחות רשאים להחזיר את המוצר ולקבל את מלוא כספם בחזרה) בתחילת היום החמישי לעבודתי מה שהעמיד אותי בנקודת פתיחה מהממת של מינוס 90 פאונד על הבוקר!

כל יום הייתי משוחח עם עם קיילי. הבטחותיה כי מחר יהיה איתי מישהו נוסף שיעבוד איתי התבדו יום אחר יום עד אשר גמלה החלטה בליבי. אני לא מתכוון להחזיק בעבודה הזו עוד והנני מודיע על התפטרותי. כך החלטתי וכך עשיתי, טלפנתי לקיילי והודעתי לה כי אני והעבודה הנ"ל לא מוצאים עתיד משותף. היא הבינה זאת מיד, אך ביקשה ממני להישאר עוד 4 ימים עד שהיא תמצא מישהו שיבוא להחליף אותי. נעתרתי לבקשתה אולם כבר בסוף אותו יום חזרתי אל חברי הטוב, אתר הצעות העבודה באינטרנט והמשכתי לשלוח קורות חיים למעסיקים פוטנציאליים.

יש אנשים שאולי היו רואים בנקודה זו משבר, אך לא אני. מיד ראיתי לנגד עיני את הטוב שבדבר, את סיומה של חוויה אחת ותחילתה של אחרת. עכשיו, כשאני יודע מה אני לא רוצה לעשות, נותר רק להבין עם עצמי מה אני כן רוצה לעשות. כינסתי אותי לישיבת חירום ויחד החלטנו, אני ואנוכי כי אנחנו רוצים למצוא עבודה במטבח. שמח וטוב לב עד מאד חזרתי הביתה וכבר באותו ערב בישרתי לגיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם) את פריצת הדרך אליה הגעתי. גיתית שמחה מאד לשמוע כי אני יודע לאן אני מכוון את עתידי וביחד ישבנו לתקן את הקורות חיים שלי כך שיתאימו לעבודת "עוזר טבח". עוד החלטנו באותו ערב כי מעתה ועד אשר אני אמצע לי עבודה, אני עובד "בלמצוא עבודה". כבר למחרת היום הלכנו יחדיו למשרדה של גיתית באוניברסיטה להדפיס לי לא פחות מ-15 עותקים של קורות חיים. חמוש ומוכן לעבודתי החדשה התלבשתי היטב כדי להגן על עצמי מהקור הסקוטי. התחלתי לצעוד ברחובות העיר, תר אחרי מודעות דרושים המתנוססות על חלונות ראווה של מסעדות ופאבים. הייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי כי הדבר האמיתי סופסוף קורה. לפני בואנו לכאן, באחת מן השיחות הרבות שהיו לי עם גיתית, הסברתי לה כי מבחינתי להתלוות אליה למסע הזה זו הזדמנות מצוינת לעסוק בשני הדברים שאני אוהב, לכתוב, וללמוד לבשל. על הכתיבה תעידו אתם, לראיה הבלוג. באשר לבישול, אין יותר מתאים מאשר להשתמש כאן בפתגם "אין הנחתום מעיד על עיסתו". בכל מקרה, סטיתי מהנושא, אז בחזרה לעניין. כפי שסיפרתי הסתובבתי כבר יום אחד וחילקתי קורות חיים במסעדות, אבל אף אחד לא חזר אלי. למחרת היום המשכתי לשוטט ואף הרחבתי את רדיוס החיפושים בעוד ק"מ או שניים עד שבאיזשהו שלב הסתובבתי עייף באיזור שאינו שופע מסעדות והחלטתי להתחיל לצעוד בכיוון כללי חזרה הביתה. בעודי מהלך לי ברחובות אדינברו קלטתי בזווית עין כי אני ממש מרחק כמה פסיעות מהג'וב סנטר פלוס. להלן מרכז התעסוקה הסקוטי. נכנסתי למשרד ומיד מצאתי לי עמדת מחשב לשירות עצמי פנויה. כתבתי בתיבת החיפוש "עובד מטבח" ועיינתי בתוצאות שעלו, מנסה למצוא משהו בכתובת או סביבה מוכרת. כמובן כמו בכל סיפור טוב, על סף ייאוש, המודעה האחרונה הייתה מסעדה בכתובת שאני מכיר. קוראי הבלוג הותיקים ודאי יזכרו כי בתחילת דרכי כאן הלכתי לראיון עבודה אצל מר טובי, שכמעט שלח אותי לקנות חליפה. ובכן המסעדה הזו שמפרסמת כי היא זקוקה לעוזר מטבח נמצאת ממש בפתחו של אותו בנין בו ממוקם מר טובי. עכשיו כשאני יודע בדיוק לאן ללכת כינסתי את כוחותי ויצאתי בכיוון הפוך מהבית, אל מסעדת הכלבים או בשמה המקומי THE DOG'S. הגעתי למסעדה, נכנסתי בדלת ומיד פגשתי בבחור גבוה ורזה לבוש מכנסי ג'ינס כחולים וטי שירט לבן וזיפי זקן מעטרים את פניו השדופות. אותו בחור נחמד שאל אותי במה הוא יכול לעזור לי ואני מבחינתי עניתי כי אני מחפש עבודה. הושטתי אליו את הנייר עם הקורות חיים. הוא, בניגוד גמור לכל מה שהכרתי כאן, במקום לקחת את הנייר רק אמר לי "שב כאן וחכה אדוני, מייד יתפנה אליך ג'יימי". בנימוס רב ובעדינות הוא הדף את ידי המושטת אליו האוחזת בקורות חיים והגיש לי כסא לשבת ולהמתין. הופתעתי מאד, כפי שציינתי בכל מקום אחר עד כה רק ביקשו שאשאיר את הקורות החיים ושיחררו אותי ללכת והנה כאן תיכף יבוא מישהו לדבר איתי. כעבור 2 דקות הגיע ג'יימי, פתח דלת לחדר צדדי והציע לי להיכנס איתו לשיחה צפופה על ענייני עבודה.

מסרתי לו את הקורות חיים והוא עיין בהם ומיד עלה על זה שיש לי חומוסיה בישראל. הוא ניסה להתחיל להסביר לי כי הוא מחפש סו שף מנוסה. אני ראיתי כי כיוון השיחה נוטה לדחוק אותי החוצה מהעבודה הנ"ל ונכנסתי בנימוס ישראלי בדבריו וביקשתי לדבר בזכות עצמי. אספתי את כפות ידי והצמדתי אותן האחת כלפי השניה והנחתי אותן תחת סנטרי. בשפת גוף מצוינת ובאנגלית קצת פחות טובה הסברתי לג'יימי כי איש מאד חרוץ אנוכי. זאת ועוד, הוספתי, אני מאד רוצה ללמוד לבשל בצורה מקצועית. הוא ניסה להגיב, אך אני לא נתתי, טרם מיציתי את נאום ההגנה שלי. המשכתי לדבר וכל אותה העת כפות ידי הצמודות זו לזו מונחות תחת סנטרי ובעצם אני אומר לו "אני מאד מאד מאד מבקש שתיתן לי הזדמנות". אוקי אוקי, הוא הגיב בחיוך, חכה רגע איש צעיר, אני רק רוצה להגיד כי אתה מוצא חן בעיני. ג'יימי הצליח להשחיל משפט ורבע כנראה כשלקחתי אויר.

הא? הסתכלתי עליו, מה אמרת? חייכתי חיוך קל והורדתי את כפות ידי חזרה לשולחן. שמעת אותי אמר ג'יימי, אתה מוצא חן בעיני, אני רוצה שתבוא ליום אחד נסיון, תלמד להכיר אותנו ואנחנו אותך ואז נחליט. מעולה אמרתי לו, מתי לבוא? רגע אחד הוא השיב, יש כמה דברים שאתה צריך להביא בחשבון. עובדים ימים ארוכים של 12 שעות, 5 ימים בשבוע, והדבר הכי חשוב והכי קריטי, נורא נורא חם המטבח ולא כל אחד משכיל להסתגל לעבוד בתנאי חום כאלו. מאחר ולא ידעתי איך לתרגם לאנגלית את הפתגם הידוע "לא מאיימים על יונה ביין" פשוט הזמנתי אותו לבוא להדפיס חולצות יום יומיים בגרפיקל, כשבפנים עובד תנור בחום של 150 מעלות ובחוץ 40 מעלות בצל, אח"כ נדבר על "טמפרטורה גבוהה - מה היא?" ג'יימי התרשם לטובה מנסיוני הרב לעבוד בתנאי חום קשים והוסיף, יש עוד דבר אחד, אני צריך לדבר על כך עם ג'יימס, השף הראשי, אז אני אתקשר אליך מאוחר יותר. איך שהוא סיים להגיד את זה נכנס לא אחר מאשר ג'יימס והתיישב איתנו לשולחן עוטה על פניו ארשת של מ"מ טירונים בדיסטנס. לא נלחצתי, השבתי בנימוס הבריטי הכי טוב שאני יודע לשאלותיו ונתתי לו לדבר עם ג'יימי (נחמד מצידי, לא?) תוך כדי שאני מוודא שהם מזמנים אותי ליום נסיון. ג'יימס וג'יימי סיימו לשוחח עלי בנוכחותי ופנו אלי, יש לך יום אחד נסיון. תגיע מחר בעשר בבוקר ליום עבודה מלא ובסופו נשב לדבר ונראה מה הלאה. הללויה חשבתי לעצמי, לחצנו ידיים ברשמיות רבה, חייכנו חיוכים מטופשים זה לזה ונפרדנו לשלום. לא יכולתי להתאפק וכבר כשיצאתי מהמסעדה הדלקתי סיגריה. אח"כ טלפנתי לגיתית לבשר לה כי מצאתי עבודה, כנראה...

המשך יבוא...

קוסמטיקה או כריות?

זוכרים אתם כמובן כי בפרק הקודם כתבתי שלפעמים צריך לעזור למזל. וודאי זוכרים אתם כי שלחנו הודעות למספר חברות ישראליות. כעת, מבינים אתם כי העלילה הולכת לקבל תפנית...

היה זה יום שני בשבוע כאשר שוחחתי עם ירדן, קבענו כי ביום שלישי יצור איתי קשר רוברט, מנהל האזור וכי ביום רביעי אתחיל לעבוד עם אלכס ופלורין, שני הרומנים במכירת מוצרי ים המלח. אלא שאז צלצלה אלי קלייר מלונדון. קלייר עובדת בחברה אחרת והיא צלצלה להציע לי עבודה במכירת כריות חימום. מדובר במוצר מהפכני, אין צורך לשים את הכרית במיקרוגל. פשוט מקליקים על מטבע שנמצא בכרית והיא מתחממת. לומר את האמת, זה נשמע לי יותר פשוט וקל מאשר למכור מוצרי קוסמטיקה. החלטתי ללכת לפגישה למחרת היום כדי לשמוע עוד פרטים. למחרת כאמור, נפגשתי עם קיילי תורג'מן באדינברו. קיילי הסבירה לי יותר באריכות על מבנה החברה, אופן העבודה ועל המוצר עצמו כמובן. השתכנעתי כי עדיף יהיה לי לנסות את מזלי במכירת כריות חימום. סיכמנו כי אני אתן לה תשובה עד מחר, כי ביום שישי הפתיחה של הדוכן. חזרתי הביתה וישבתי עם גיתית. הסברתי לה את ההתלבטות שלי ויחד החלטנו שאני אלך על הכריות. אחרי הכל, איש חסיד אני של קיצורי דרך וזה היה נראה אחד מוצלח במיוחד. רוצה לאמור, למה ללמוד משהו על קרמים ומשחות כשאפשר למכור כריות. למחרת, הודעתי לירדן שאני "מתפטר", הודעתי לקיילי שאני מתייצב ביום שישי לעבודה וסיכמנו שהיא תיצור איתי קשר ביום חמישי לתיאום אחרון לקראת יום שישי. ביום חמישי צלצלה שוב קלייר מלונדון ובשורה חשובה בפיה. "אנחנו דוחים את הפתיחה באדינברו בשבוע, אני רוצה שתיסע למנצ'סטר". לרגע הייתי המום, אני? למנצ'סטר? לבד? למה? לקח לי כמה שניות נוספות לחזור להכרה וכשזה קרה ביקשתי הבהרות. "אין הבהרות אמרה קלייר, סע למנצ'סטר ותתחיל לעבוד, הכרטיס לרכבת עלינו כמובן". לא ידעתי מה לענות אז אמרתי לה בהחלטיות שנראה. הבטחתי להיות אתה בקשר בנושא עוד הערב כמובן. הייתי חייב לחכות לגיתית שתחזור מהאוניברסיטה כדי לדון איתה במצב שנוצר. אחרי הכל כבר רציתי נורא להתחיל לעבוד, אבל ממש לא התחשק לצאת לטיול שנתי לבד בארץ זרה וקרה. כשגיתית חזרה ישבנו ודיברנו ודווקא היא הייתה חיובית לגבי העניין. "סע, לך תראה עולם, תחווה חוויות". כך יצא שלמחרת היום ארזנו לי תיק עם בגדים לכמה ימים וסנדוויצ'ים ליום אחד ונסעתי. למרות שהרכבת הייתה מלאה בנוסעים הרגשתי לבד. לרגע דימיתי לי את עצמי למרקו שנסע לבד לחפש את אימו. מהר מאד הגעתי למסקנה שזה לא המצב לגבי. אני יותר אהיה כמו שאול המלך שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה! מה גם שאין לי קוף קטן שרוקד על כתפי כמו שהיה למרקו. אגב, עד היום אני לא יודע, הוא מצא את אמא שלו בסוף?

הרכבת עשתה את שלה והגעתי למנצ'סטר הגשומה והסגרירית. יצאתי לחפש את האוטובוס שיקח אותי לחנות בה אפגוש את מאיר איתו אני אעבוד במכירות. אלא שאז צלצל אלי מיכאל, מנהל הלוגיסטיקה של החברה. מיכאל ביקש ממני לשנות כיוון ולצאת לאיזה כתובת שאין לו מושג איך מגיעים אליה כדי לקחת מפתח לדירה בה אני אתגורר. מאחר ומנצ'סטר זרה לי וסגרירית עד מאד, הודעתי לו שאין בכוונתי למלא אחר רצונו. ביננו, הוא אחראי על הלוגיסטיקה, אותי הביאו למכירות, לא? דאג אתה ללוגיסטיקה ואני למכירות הודעתי למיכאל. הוא בתגובה "איים" עלי שאם לא אלך לקחת את המפתח לא יהיה לי איפה לישון הלילה. "איימתי" עליו בחזרה שאם כך הדבר אני מממש את כרטיס החזרה שבידי וחוזר ברכבת הראשונה הביתה לאדינברו. עוד הוספתי ואמרתי לו הוא יהיה זה שייתן הסברים מדוע חזרתי כלעומת שבאתי. זה הספיק בשביל שהוא יגיד לי לנסוע לחנות, והוא כבר ידאג למקום לינה. הפתעתי את עצמי באסרטיביות שגיליתי ושמחתי על כך עד מאד. לקחתי אוטובוס ונסעתי לחנות לפגוש את מאיר ובדמיוני אני כבר מוכר כריות לכל האנגלים. לא היה לי מושג איך נראה המוצר אמנם, אבל לדמיין זה תמיד נחמד. בכל מקרה הגעתי לחנות הממוקמת במרכז קניות ענק ואין סופי, וזכיתי סופסוף לראות את מאיר, ויותר חשוב את הכרית המיוחלת. מדובר במין שקית סיליקון שטוחה ובתוכה נוזל כלשהו. בתוך כל כרית יש מטבע נחושת קטן, וכשמקליקים עליו הוא מפעיל ריאקציה בין 2 חומרים בשקית ונוצר חום של 50 מעלות צלזיוס בערך, מגניב. השקיות, סליחה הכריות הללו מגיעות בכמה עיצובים. לגב התחתון, לרגליים, לידיים, וגולת הכותרת, לכתפיים ולצוואר. אני רוצה להתעכב על הכריות לידיים. דמיינו שקית סיליקון בגודל 6X6 ס"מ, שקופה, מלאה נוזל שקוף. אני לא יודע אם צריך להרחיב, אבל אני מתכוון להרחיב את הדיבור כאן. זה נראה כמו שתלי סיליקון שרופאים זכרים מלאי זימה אוהבים להשתיל לנשים באיזור הריאות... אני לא יודע מה אתכם אבל אני כבר זיהיתי בעיה קלה למכור את זה. לא נורא חשבתי לעצמי, ננסה ונראה איך הולך. אחרי הכל אני לא לבד בעניין והמוצר הוא פרט שולי, באנו למכור, לא? רגע לפני שהרגשתי שאני נכנס לעניינים הגיע מאיר והודיע שהולכים, כבר מאוחר והוא חייב להוציא את הדברים שלו מאיזה הוסטל ואנו צריכים להגיע למלון שמיכאל סידר לנו. יצאנו באוטובוס חזרה לעיר ואז קרה משהו מוזר. אני יושב ליד החלון ופתאום אני קולט שאין לי מושג לאן נוסעים. נזכרתי שמאיר איתי ואני לא לבד ונרגעתי לרגע. הרגע הזה עבר לי מהר מאד כי פתאום הבנתי עוד משהו. מאיר עסוק בטלפון, מדבר ושולח הודעות וגם הוא לא ממש יודע איפה אנחנו. כאן כבר הבנתי שנכנסנו לבעיה, הערתי את תשומת לבו של מאיר, וירדנו מהאוטובוס באיחור של אי אלו תחנות. כתוצאה מכך נאלצנו ללכת חזרה ברגל איזה שעה ואנחנו ממהרים כי יסגרו את ההוסטל ומאיר ייתקע בלי התיק והמחשב הנייד שלו. עשיתי כאילו אני בכושר ורדפתי אחריו ברחובות מנצ'סטר הסגרירית והגשומה מקלל את הרגע שהחלטתי לצאת למסע בלי גיתית. המסע הזה נגמר אחרי הליכה רגלית של כמה קילומטרים ונסיעה במונית של עוד כמה. הגענו למלון והחלטנו שמאחר ומחר מחכה לנו יום קשה וארוך, עדיף ללא דיחוי נוסף, ללכת לשתות בירה.

את יתר הזמן שלי במנצ'סטר אפשר לחלק לשניים, יום ולילה. ביום מכרתי כריות (או לפחות ניסיתי), בלילה הלכתי עם מאיר לשתות בירה וישנתי. נחלתי הצלחה מרובה יותר בלילה משום מה, אולי כי שדה זה יותר מוכר לי. בכל מקרה, בין לבין מדי פעם אכלתי סנדוויץ' בסאב וואי. ככה עברו חלפו להם 4 ימים בחיי, רחוק מגיתית (רעייתי והאישה היפה בעולם) וכבר רציתי לחזור הביתה לאדינברו. כשחזרתי לאדינברו, הרגשתי את משמעות הנסיעה. מאחר ורק לא מזמן עברנו לכאן לא היתה לדירה באדינברו משמעות של בית בשבילי עדיין. הבית זה בישראל. אבל כשחזרתי ממנצ'סטר הרגשתי שאני מגיע לחוף מבטחים, לרחובות שאני מכיר ולרעייתי האהובה שנטשתי למספר לילות לראשונה מזה 14 שנים.

נחתי יומיים בבית וביום שישי, שבוע אחרי שיצאתי למנצ'סטר, התחלנו לעבוד באדינברו. חדור מוטיבציה ואמביציה למכור, התלבשתי יפה וייצוגי, גיתית עשתה לי צמה בשיער והלכתי למכור כריות עם חיוך מרוח על פני. מה אני אגיד לכם, מזל שיש לי אוזניים אחרת החיוך לא היה נגמר... היעד היומי הוא למכור בין 400 ל-600 פאונד. כרית גדולה לכתפיים נמכרת ב-30 פאונד. אם אני מוכר כל שעה רק 2 כריות, אני ב-600 פאונד! ביום הראשון באדינברו מכרתי ב-155 פאונד שזה קצת מעט. אבל מאחר ואני איש מכירות, מכרתי לעצמי סיפור שזה ישתפר בימים הבאים כי היום הייתי עסוק חצי מהזמן בדברים אחרים. קודם כל יצאתי לשעתיים לראיון עבודה בחברה מקומית ודבר שני עוד שעתיים העברתי סחורה ממרתפי החנות לקומה שלוש. עד עכשיו אני מודה למהנדסים שהכניסו מעליות למבנה בן 172 שנים. בכל מקרה, אני הייתי מבסוט, יש לי עבודה טובה עם תנאים טובים. ימי חופש באים בחשבון מתי שבא לי, בתיאום עם מנהלת האזור כמובן. והכי חשוב, אפשר להרוויח כסף לא רע בכלל בעבודה. ימים טובים הגיעו, רק צריך לדאוג להרים את המספרים של המכירות, ויהיה בסדר.

המשך יבוא...

לחם, עבודה!

נכנסתי למסעדה בצעד בטוח וברגל ימין כמובן, (רק חסר לי לשכוח כלל כה חשוב...) ותיכף זיהיתי את רוי קינג מתקדם למולי וידו מושטת ללחיצת יד רשמית של פגישה חשובה מאד. בראשי עדיין הדהד קולו של נהג המונית, "רק בקש עזרה מאלוהים ותתקבל לעבודה עוד הערב", במוחי כבר רצו תסריטים כיצד אני נכנס כאן מהר לענינים ולוקח פיקוד על ניהול המערך השוטף של המסעדה. עוד שני צעדים וידי נפגשת עם ידו של רוי, אדם מבוגר רוי, חשבתי לעצמי, בטלפון הוא היה נשמע צעיר יותר... (משפט שעד היום אני לא שלם איתו, איך שומעים גיל בקול?) והנה זה הגיע, לחצנו ידיים. שחררתי נשימה קלה של הקלה וכבר רציתי לשאול איפה נשב לדסקס עניינים, אך רוי הקדים אותי ומיד הטיח בי את המשפט הבא: "ברוך הבא יונתן, לא תוכל לעבוד אצלי עם שיער ארוך כמו שלך". באותה מהירות שהוא חרץ את גורלי, שלפתי את ידי מידו ווידאתי שקיבלתי אותה חזרה בשלמותה, מוכה הלם לא הגבתי. תהיתי מדוע אינני מגיב בתרעומת והגעתי למסקנה שהנימוס הבריטי דבק בי, חייכתי.
רוי, שנראה היה כאילו הפתיע גם את עצמו הניח את ידו על מצחו כאילו חוכך בדעתו ומלמל "בעיה גדולה, חבל, בעיה גדולה, שכחתי לשאול אותך בטלפון לגבי השיער..." כאן אולי המקום להזכיר כי אכן בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה במסעדה הקפיד רוי קינג להסביר לי שעלי להגיע בנעליים ומכנסיים שחורים, וכמובן דיבר על להיראות ייצוגי, אך את נושא השיער הוא שכח. אני, בצורה משכנעת הראיתי לו כי שיערי קלוע לצמה והתחייבתי להקפיד להגיע כך לעבודה כל יום כמובן, לא תהיה בעיה אמרתי לו, כאילו מבקש לרמוז כי עליו לשקול שנית את נושא העסקתי אצלו, אך רוי בשלו, ואף יש לו הסבר. גבר עם שיער ארוך לא מתאים לו לתדמית של המסעדה.
כמובן שלא הסתלקתי מיד, לא היה נראה לי הגיוני שהפגישה תהיה קצרה כל כך, אז ביקשתי ממנו להחליף עוד כמה מילים והוא נעתר לבקשתי הצנועה. אני רציתי לברר, האם, תאורתית כמובן, הוא כן היה מקבל אותי לעבודה, כמה הוא היה משלם. פשוט רציתי לדעת ממנו למה עלי לצפות כאשר אפנה בעתיד למשרות דומות. הוא מבחינתו, שקוע כל כולו בעצמו כך מתברר, סיפר לי שהוא מתכוון לפתוח בתוך שנה עוד 3 מסעדות, אחת באדינברו ושתיים בגלזגו ולכן הוא מחפש מישהו רציני עם נסיון בניהול כדי שייקח פיקוד על המסעדה הקיימת, כך הוא יוכל להתפנות להקמת הרשת. אגב, שלא תטעו לרגע, כל אותה העת הוא לא הפסיק למלמל "בעיה גדולה, בעיה גדולה..." שקוע בעצמו, כבר הזכרתי? אני מבחינתי כבר חשבתי ללכת, הספיק לי לשמוע אותו מדבר, חשבתי רק על זה שהוצאתי עליו 6 פאונד (מונית) כדי לשמוע שהמראה שלי גרנדיוזי מדי למסעדה הסינית שלו, ביקשתי ממנו לשמור מספר הטלפון שלי ואולי, אם הוא מכיר מישהו שמחפש עובדים שיפנה אלי. נפרדנו בידידות מזויפת וצבועה כמובן והלכתי לי לדרכי.
מאחר והוצאתי על הנסיעה למסעדה פי 5 כסף ממה שתכננתי, שש פאונד מונית במקום פאונד ועשרים באוטובוס, ומאחר ודם פרסי זורם בעורקי ורוח סקוטית נושבת בפני וזה כידוע לכם שילוב קטלני של קמצנות בלתי נדלית, החלטתי לחזור הביתה ברגל. תפסתי כיוון כללי הביתה והתחלתי לצעוד, חושב על הצעד הבא בנסיון למצוא תעסוקה, והנה, כמילות קארי בראדשו (סקס והעיר הגדולה), 7 רחובות, 2 סיגריות ו-23 דקות אחר כך הגעתי הביתה. בבית חיכו בקוצר רוח גיתית (רעייתי והאישה היפה בעולם), אור (אחיה) וסימון (רעייתו) שחזרו ממסעם למצוא קרוואן לטייל בו לספרד ופורטוגל. כמובן שמיד הודעתי להם כי אני נושא עימי בשורה לא מוצלחת, ניחמנו את עצמנו כי רוי קינג עשה טעות כאשר ויתר על שירותי, ועכשיו כאשר נשארנו אנו עם הנחמה, ורוי קינג עם הפרנסה יכלנו להתפנות לאכול יחד ארוחת ערב שלאחריה אור וסימון נסעו חזרה לגלזגו.
עבר עוד יום ולמחרת הרגשנו כי חייב לבוא שינוי, יש האומרים כי לעיתים צריך לעזור למזל, אז החלטנו לעזור לו. חשבנו לעצמנו כי יש כאן מספיק חברות בשליטה של ישראלים שישמחו לתת לי עבודה ומיד שלחנו הודעות לכל מיני שכאלה. כנראה שעזרנו למזל יותר מדי כי פתאום הייתי אדם מבוקש ומחוזר מאד. תיכף ומיד יצר איתי קשר ירדן, או בשמו הבריטי המלא, ג'ורדן. "יש לי עבודה מצוינת בשבילך, מכירת מוצרי ים המלח". מיד חשבתי לעצמי מכירה בעגלות בקניונים, אך ירדן הרגיע אותי ואמר כי לא כך הדבר, העבודה היא עבודה מכובדת, בחנות כל-בו יוקרתית, בדוכן הממוקם בין יתר מותגי קוסמטיקה בעלי שם עולמי מצוין, כגון דיור, שאנל, איב סאן לורן וכיו"ב. לקחתי ממנו כתובת ויצאתי עם גיתית לראות מקרוב על מה מדובר. הגענו לחנות הכל-בו מרחק עשר דקות הליכה מהבית ואכן בין כל דוכני המותגים היוקרתיים ישנו דוכן של מוצרי ים המלח, ובו עובדים 2 רומנים צעירים, מנוהלים בידי ישראלי, כדי למכור בוץ ומלח מזרח תיכוני לגבירות אירופאיות עתירות ממון. גיתית כמובן יצאה לה למסע מופלא בחנות הענקית המקפידה למכור שלל מוצרים מכל טוב הארץ ובמחירים שווים לכל נפש שהכנסתה הממוצעת גבוהה מהממוצע, ואני לעומת זאת נשארתי עם 2 הרומנים החביבים והצעירים וניסיתי ללמוד מהם את העבודה שלמיטב הבנתי, אם רק אחפוץ בה, תהיה שלי ויפה שעה אחת קודם. מה אני אגיד לכם, נראה ממש נחמד, באמת! כל שאני צריך לעשות, זה לעמוד ככה זקוף ומלא בטחון עצמי (עדיף לא מופרז) ומדי פעם לעצור איזו גברת ולשאול אותה האם היא שומרת את ציפורניה טבעיות רוב הזמן, כמובן שגם אם כן וגם אם לא יש לי משהו בשבילה שהיא חייבת לראות, כאן צריך להוסיף חיוך נחמד ועיניים של פודל והנה מתחילה ההדגמה על הציפורן של הלקוחה. היא מקבלת פוליש לציפורן שהיא לא ראתה מעולם, האפקט של המוצר משרה אוירה של "וואו!", המוצר ארוז יפה וכמובן מכיל עוד 2 מתנות נחמדות והוא עולה רק 25 פאונד במקום 35, כמובן רק היום. הוא ישרת אותה למשך שנתיים כך שלמעשה כאשר היא קונה אותו היא חוסכת כסף, והרבה. אגב, תמיד טוב להזכיר לה כי זו מתנה מאד נחמדה גם לחברותיה שלא זכו לנפוש בבירת סקוטלנד השנה, ונשארו להן אכולות קנאה בבית. לך תדע, אולי תכפיל או תשלש את המכירה. אני רוצה שתבינו כי אני לא צוחק, ראיתי את שני הרומנים הנחמדים הללו בפעולה וזה נראה נחמד, לא כל כך מסובך ואפילו מהנה לעיתים, דרגת קושי 7 בסולם של 10. חשבתי חיובי והלכתי לתור אחר גיתית בחנות. הסתובבנו לנו ככה עוד איזה שעה ונהננו, כאשר אני מספר לה על העבודה שאני עתיד לקבל והיא לאט לאט משתכנעת כי בהחלט שווה לנסות, או להגדרתה את המצב: "אולי אפילו יצא מזה משהו טוב". חזרנו הביתה, הרמתי טלפון לירדן ובישרתי לו כי מעונין אני להתחיל לעבוד, קבענו כי למחרת היום ייצור איתי קשר רוברט, מנהל אזור אדינברו - גלזגו ובתוך יומיים אני אני אתחיל לעבוד.

המשך יבוא...

מה יפים הלילות בסקוטלנד... וקצת על עבודה.

הלילה הגיע כאמור בדיוק בשעה שהוא תמיד מגיע ואנחנו הלכנו לישון. קצת אחרי חצות הליל העיר אותנו רצף קולות וצעקות מהרחוב. לרגע היה נדמה כי נרדמנו באמצע מתנ"ס או מועדון חברת ילדים, אחרת קשה היה להסביר את פשר העניין. מתברר בכל מקרה חברים, כי לא תמיד להיות שכן של סטודנטים בני מעמד בינוני ומעלה, משכילים ואירופיים זה תמיד יתרון... בלילה זה עלול להתגלות כחסרון גדול מאד! בכל מקרה קמתי מן המיטה וניגשתי לחלון להסתכל מה קורה והתמונה שנגלתה לנגד עיני הישנוניות משהו הייתה כדלקמן: חבורות חבורות של צעירים, שאך לפני מספר שעות מעטות חזרו מהסופר עם שקיות מלאות כל טוב וארגזי בירה, מתרוצצים להם ברחוב הלוך ושוב, שרים, צוחקים, מקללים או סתם מדברים ביניהם ולכולם מכנה משותף אחד, (חוץ מזה שהם שיכורים לגמרי...), שהם עושים הכל בקולי קולות. חזרתי למיטה במצב עייפות בינוני עד קשה, עצמתי עיניים ונרדמתי. אני מודה שאני אישית לא זוכר עוד משהו מאותו לילה, אך גיתית (רעייתי והאשה הכי יפה בעולם) זוכרת גם זוכרת, שנתה הקלה בניגוד לשנת הדב שלי בצירוף הקולות של הצעירים מן הרחוב גרמו לה עירנות חסרת אונים ומעצבנת. למחרת היום החלטנו שזה בטח יימשך ככה רק עד סוף השבוע, השבוע הראשון ללימודים שבו לא ממש לומדים ויש להם זמן להרעיש כך כל הלילה. יתר הלילות בהמשך אותו שבוע היו גרועים יותר ורועשים יותר. מצב זה לא ממש השתנה עד עצם היום הזה אם כי התדירות ירדה במקצת כמדומני.
בכל מקרה אני רוצה לעבור במעבר חד לענין אחר, עבודה. כידוע לכם הגענו לכאן עם סכום כסף מכובד ומלגה שמכסה את שכר הלימוד אבל זה לא יספיק לשלוש שנים, מה גם שעבדכם הנאמן שמעולם לא התפרסם בזכות חריצות יתר אמנם, אינו מהאנשים שישבו כל היום בבית בחוסר מעש. אני חייב להיות מועסק במשהו לפחות לרוב שעות היום ומאחר וישיבה בפאבים ומסעדות מייצרת בעיקר הוצאה כספית (בצד הכנסה רוחנית יש לאמר), עדיף לי להיות מועסק בעבודה שתכניס כמה לירות כל חודש, ואיזה לירות יש להם כאן! הביטוי "כמה לירות" מקבל כאן משמעות חדשה ונשגבת, חברים.
אם כן, כדי למצוא עבודה צריך לחפש, זה ברור, אבל כשמוצאים צריך לפנות באמצעות שליחת קורות חיים, אחרת, בשפתנו אנו, חבל לך על הזמן כי אין עם מי לדבר. כפי שאתם מנחשים גם כאן הכנו תכנית עבודה, חילקנו משימות ואף גייסנו כח אדם שיעזור לנו מערים ומדינות שכנות, ואני אפרט.
שלב א', אני מתרגם את קורות חיי מעברית לאנגלית.
שלב ב', שולחים את הקובץ להגהה אצל מומחים (להלן גיתית, עמי - אחי הבכור החי בדנמרק).
שלב ג', בביקור הקרוב בגלזגו אצל אור וסימון (להלן אח של גיתית ורעייתו) שחיים כאן כבר שנתיים, עורכים את הקובץ ומכינים אותו למשלוח לכל מעביד פוטנציאלי.
אני חייב לציין כי נושא ההגהה עמד במרכז הענין. מאחר ואני יודע אנגלית ברמת בית ספר 2 יחידות, מועמד ל-3, אז נעזרתי בחברי הטוב גוגל שהוא סוג של בורא עולם מבחינתי או לפחות משול לאחד כזה. כך יצאו לי כמה תרגומים מאד משעשעים כגון עצם העובדה כי אני מסוגל לבצע כל עבודה כשאני מסטול (high), נסיון תעסוקתי בלא פחות ולא יותר מהצלת קיבוץ כפר רופין מגנבי דגים (save) וכהנה וכהנה טעויות של אולפניסט מתחיל... ראשון לראות את הזוועה היה עמי שפשוט ביקש עותק מקורי בעברית של הקורות חיים כי יהיה לו יותר קל ומהר לתרגם את המסמך לבד. שניה הייתה גיתית שכבר מכירה אותי ולמזלי אוהבת אותי שפשוט אמרה, "אוקי, בסופ"ש הקרוב סימון תתקן ותערוך לנו את זה, אבל כל הכבוד חמוד שלי" ואח"כ כמובן הגענו לגלזגו ושם ישבנו חצי שבת של ראש השנה כשגיתית וסימון עומלות על הכנת מסמך ראוי. אני רוצה לנצל במה זו ולהודות כמובן לכל אלו שעסקו במלאכה, חיזקו ואימצו! עשיתם עבודה טובה ובזכותה זכיתי לקבל ראיון עבודה כבר ביום שני, יומיים אחרי שהמסמך היה מוכן. לראיון הנ"ל הגעתי כשאני לבוש בג'ינס, קפוצ'ון ומעיל עור שרכשתי לפני 14 שנים בדנמרק. ישבתי אצל מר טובי במשרד ושוחחנו כנהוג לעשות בעת ראיון עבודה. לקראת סיום הראיון שאל אותי מר טובי שאלה, "אם אתקשר אליך הערב בין 17:00 ל-19:00 ואבשר לך כי התקבלת, תוכל להגיע מחרתיים בחליפה?" כמובן שעניתי כן והסברתי לו שאני צריך לקנות אחת, אז האם הוא מתכוון ממש חליפה כמו שלו, עם עניבה והכל, או רק מכנס וחולצה תואמים + ז'קט? מר טובי חייך והשיב, "ממש חליפה כמו שלי, אבל חכה", הוא הוסיף, "אל תלך לקנות, עוד לא התקבלת... חכה שנתקשר". אני בכל מקרה חזרתי הביתה מיד. השעה הייתה כבר 16:20 ולא נותר לי אלא להמתין בין 40 דקות לשעתיים כדי לדעת האם גויסתי לכח טובי. בשעה 17:32 צלצל הטלפון, אז עניתי. על הקו היתה גברת נחמדה שכל מה שהצלחתי להבין ממנה זה שהיא מבשרת לי על המשרה, מיד הודיתי לה ושאלתי אותה מתי להתייצב ואיפה. דממה שררה לכמה שניות כשלפתע היא שאלה אותי על מה אני מדבר. אמרתי לה שהייתי אצלה בראיון אצל מר טובי ואני שמח לשמוע שהוא קיבל אותי לעבודה. שוב דממה. הפעם חשתי שהדממה ממש לא לטובתי, הגברת מהצד השני של הקו אמרה לי שהיא לא מכירה אף מר טובי ושהיא תיכף חוזרת אלי. עברו שבועיים, היא לא חזרה. לא נראה לי שהיא תתקשר, מה דעתכם? זו הייתה הצעת עבודה אחרת למי שטרם הבין, לא נורא, חליפה כבר קנינו בכל מקרה. (עם עניבה).
אחד הדברים הכי מוזרים בעניין הזה של הקורות חיים הוא שהם לקחו את הרעיון הזה קצת רחוק מדי לטעמי. אפשר לראות כאן אפילו בסניף של בורגר קינג על החלון מודעת דרושים, "הגישו מועמדות בפנים, בצירוף קורות חיים", ובשביל מה? אני באמת שואל, מה, בשביל להגיש המבורגרים ושתיה מאחורי דלפק עם חבר'ה בני 15?
הנסיונות להשיג עבודה בשכר נורמלי (כפול מהמינימום אם מה שמעסיק לכם את המחשבה) כמו שאני רציתי היו יומרניים קצת. שוק העבודה כאן בדיוק מתאושש מהמיתון העולמי הכבד ויש המון דורשי עבודה מיומנים ובעלי נסיון תעסוקתי מוכח כך שמהעביד שם אנשים כמוני בתחתית הרשימה ולו בגלל כי אין לי נסיון תעסוקתי בסקוטלנד. בצעד חסר תקדים החלטתי לא להתייאש, אפילו שלא זומנתי לעוד ראיונות החלטתי לפרסם מודעה באינטרנט בזכות עצמי וכך עשיתי. פרסמתי מודעה ובה כתוב כי "בחור צעיר וחרוץ שזה עתה הגיע לאדינברו מחפש עבודה". כעבור יום צלצל רוי קינג להציע משרה במסעדה שלו ואף הזמין אותי לבוא במכנסיים ונעליים שחורים ולהתחיל משמרת ערב לנסיון. מאחר והיה לו דחוף לאותו רוי שאני אגיע מהר ככל שניתן והואיל ולא מצאתי את האוטובוס לכיוון המסעדה לקחתי בצעד אמיץ מונית. נהגי המוניות כאן זכורים לי כאוהבי ישראל עוד מהביקור שלנו בסקוטלנד בפסח האחרון. יש אומרים כי זה ככה מאחר וברובם הם קתולים והקתולים זוכרים לנו חסד בזכות המקומות הקדושים בישראל כנראה, אחרת לא ניתן להסביר את שאירע במונית. כבר בתחילת הנסיעה פצח הנהג בשיחה כשהוא שומר על הכללים של סמול טוק. אח"כ הוא ניסה לברר מדוע אני נוסע לכתובת שאמרתי לו (קצת מזכיר קיבוצניקים, לא?) ולבסוף פשוט פתח את סגור ליבו וסיפר איך המצב מתאושש בעבודה אחרי שנה וחצי של מיתון. כאן הואלתי להשתתף גם אני בשיחה וניחמתי אותו כי גם בישראל היתה תקופה קשה. וואו, איך שהוא הגיב חבר'ה, מזמן לא הרגשתי כל כך מיוחד! מה אני אגיד לכם, אנחנו עם נבחר! הנהג פשוט לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ואושר. הוא שאל אותי לפחות פעמיים כדי להיות בטוח אם אני יהודי באמת ואחר כך סיפר לי שהוא חושב שזו הפעם הראשונה ב-57 שנות חייו שהוא ממש פוגש יהודי מקרוב ועוד אצלו במונית. הוא המשיך וסיפר לי כי אנחנו העם הנבחר וכל שעלי לעשות כדי למצוא עבודה הוא לבקש עזרה מאלוהים והכל יהיה בסדר, אולי אמצא עבודה עוד הערב! נסיונותי לצנן את התלהבותו לא צלחו אפילו כשסיפרתי לו שאני לא מקפיד על דיני כשרות ובעוונותי אף לא שומר כל מצווה שהיא ואלוהים בטח לא ירצה לעזור לאחד כמוני, (בינינו, אפילו גוגל ניסה להכשיל אותי...) אך כל זאת ללא הואיל, נהג המונית בשלו, לכן החלטתי לנסות ושלחתי איזו בקשה קטנה ככה לירום הודו היושב במרומים שמי ייתן ורוי קינג ממסעדת צ'ופ-צ'ופ יקבל אותי הערב לעבודה. בנימה אופטימית זו הגענו לכתובת, רחוב מוריסון 248, שילמתי לנהג המונית, השארתי לו טיפ של 5 פני, יישרתי את המעיל, החלקתי יד על השיער כמו מוודא שאני נראה טוב, פתחתי את דלת המסעדה ונכנסתי עם חיוך ומצב רוח טוב למה שיכול להיות יהיה מקום העבודה החדש שלי.

המשך יבוא...

ההתמקמות בדירה / לקראת החיים בסקוטלנד.

כאמור השעה הייתה 14:45 ועדיין לא שמעתי מגיתית כלום ושום דבר ואף לא ראיתיה, מה שנקרא, לא מפתחות ולא בית. שלא תחשבו, לרגע לא דאגתי כי מכיר אני את גיתית ויודע כי לבטח יש סיבה מדויקת למה האיחור האופנתי הזה.
אמנם באיזשהו שלב, (לא מתוך דאגה כמובן), מאחר ולא ידעתי מה המרחק ממנו היא מגיעה שלחתי לה SMS והמלצתי לה לקחת מונית שתוריד אותה במשרד ממנו היא אמורה לקחת את המפתח לדירה, אך זה לא ממש הועיל, גיתית והמפה שלה המשיכו לנווט לבד!
אני, בינתיים, ישבתי לי על המדרכה ליד אוסף המזוודות והתיקים שהבאנו איתנו, מביט במעלה הבנין בן שלושת הקומות שבו אנו עתידים להתגורר, מנסה לנחש איזה חלונות מאילו הנשקפים אלי יהיו חלונות הדירה שלנו. חמוש בידע כי אנחנו אמורים לגור בקומה העליונה (בלי מעלית...) נחרדתי כי חידתי תיפתר ואיך אעביר את הזמן עד שגיתית תגיע? אלא שאז גיליתי כי עדיין אני יכול לנחש האם יהיה זה החלון משמאל לצד דלת פתח הבנין או שמא אלו מימין לה, ורווח לי. בהגיון לוגי פשוט החלטתי שיהיו אלו צמד החלונות שמימין לצד פתח הבנין מאחר ואנו נכנסים לדירת 2 חדרים, ואין יותר מתאים מאשר חלון לכל חדר. אם כן, כך העברתי את הזמן (חוץ מזה שגם בדקתי כל רגע שאני לא יושב על שברי זכוכיות) והנה אני רואה את גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) מגיעה לכיווני, צעדיה בטוחים במורד הרחוב, שיערה מתבדר ברוח ונחישות אין קץ על פניה. לרגל המאורע המרגש, איחוד 2 הנפשות שנפרדו בבוקר אותו יום ועתה אמורות להתאחד בדירתם החדשה אף הועלתי וקמתי לכבודה!
והנה היא קרבה, ותיכף יגעו החיבוק, הנשיקה והחיוכים... אך לא! מתבר שלמרות שהשעה 14:45, לא רק שעדיין אין מפתח, אין לנו מושג אפילו איפה המשרד. גיתית, מראה לי את המפה ועליה X במקום בו המשרד אמור להיות, מראה לי איפה אנחנו על המפה (לרגע חששתי כי כמילות המשורר טל ברודי, אנחנו "נישאר במפה" ולא נגיע הביתה...) וביחד אנו מנסים להבין איפה לעזאזל המשרד?! אני בעוונותי לא סובל מפות, איש חסיד אני של לשאול ברחוב ולנווט לפי הסברי המקומיים, מסיט הצידה את המפה ואומר לגיתית: "עדיף לשאול מישהו, אולי נהג מונית". היא מבינה את הרמז ומודיעה לי בנחישות כי היא תמשיך ללכת במורד הרחוב המתעקל, וכנראה תפנה שמאלה ברחוב הבא, כי לפי המפה שם איפשהוא יימצא המשרד. אמרה והלכה! ונעלמה בקרן הרחוב ואני התיישבתי בין שברי הזכוכיות שרק ערב קודם היו בקבוקי בירה בידי צעירים חופזים והחלטתי להמשיך להמתין ולנוח. עברה עוד חצי שעה וגיתית לא חוזרת ולא מתקשרת, כשלפתע ממש 4.2 מטר ממני עוצר רכב גדול של DHL (סוג של אביב שיגור למי שלא מכיר), ונהג נמרץ מתחיל לפזר חבילות בבנינים הסמוכים. חיכיתי שיסיים ואז ניגשתי אליו לשאול אם הוא יודע איפה זה "קינקייד קורט" (שם יהיה המשרד ובתוכו המפתח), הנהג הסתכל עלי משועשע משהו, ביקש ממני להסתובב 180 מעלות, להסתכל קצת ימינה על איזה שער חום שדרכו נכנסים לחצר (קורט...) והפנה את תשומת ליבי לשלט שמעל. אתה מתכוון לזה? שאל בנימוס הנהג החביב, אמרתי לו שכנראה כן ותודה בכל אופן, אלא שהוא, סקוטי חביב מאד ומסביר פנים (אמנם במבטא איום ונורא אבל גם זה משהו אחרי המתנה של שעתיים למפתח...), התעקש לשאול מה בדיוק אני מחפש ב"קינקייד קורט"? הסברתי לו ששם אמור להיות המשרד של האוניברסיטה ממנו אמורים לקחת את המפתח לדירה. בשלב הזה הוא עבר לארשת פנים רצינית ביותר, ואמר לי "אם כן, זהו המקום אותו אתה מחפש, כנס לחצר, פנה ימינה, כנס לבניין בדלת הירוקה, עלה לקומה שניה ושם תשאל על מגורי הסטודנטים".
מיד אחרי שהודתי לו וכמעט חשבתי לקנות לו בקבוק וויסקי משובח, הוא הלך לאוטו ונסע משם ואילו אני לא ידעתי מה לחשוב קודם, לצחוק או לבכות, צלצלתי לגיתית שתבוא מהר כי מצאתי את המשרד והוא שוכן ממש מתחת לביתנו!
בתוך מס' דקות גיתית הגיעה אלי והראיתי לה בדיוק לאן עליה ללכת כעת, שוב היא נעלמה לי, הפעם רק לזמן קצר מאד ואז חזרה עם חיוך רחב, שקית נייר חומה וצמד מפתחות בתוכה, אחד לי ואחד לה. את החיוך שעלה על פנינו אני אזכור לכל משך חיי ולו רק מהעובדה שכמה שהיה הוא מתוק כך היה קצר. עכשיו ממש היינו צריכים לטפס 3 קומות עם קרוב ל-100 ק"ג ציוד שהועלנו להביא איתנו וזו סיבה טובה מאד למחוק כל חיוך.
בכל מקרה, בשעה טובה הגענו הביתה, זרקנו את המזוודות והתיקים פנימה והתחלנו לחקור את הבית. ראשית שמחנו מאד לגלות שיש חיבור לאינטרנט! במטבח גילינו שאין כלום חוץ משלושה סירים וכמובן תנור אפיה + גריל, ומין כירת גז חשמלי שכזאת מימי תרפפ"ו, מקרר וקומקום חשמלי. בחדר השינה יש מיטה אך כריות אין, ובחדר הנוסף מיטת קומותיים. בסלון / פינת אוכל שולחן אחד עגול, ארבע כורסאות וארבע כסאות לפינת אוכל. חוצמזה עוד כמה ארונות, שולחנות ושידות מפוזרים ברחבי הדירה.
מיד החלטנו לצאת לקניות בסופר כדי שיהיה סוכר לקפה (הבאנו קפה שחור מישראל כי זה הקפה היחידי שגיתית שותה) ורצוי גם משהו לאכול, לחם, ירקות, נקניקיות, ביצים ועוד מוצרי מזון. מאחר ולא היו בבית כלל כלי אוכל משום סוג שהוא, היינו צריכים גם צלחות, סכו"ם וכוסות, אך אילו לא היו בסופר אלא בגירסה החד פעמית מנייר ופלסטיק. רכשנו גם כלים חד פעמיים ובדרך חזרה מהסופר הביתה ראינו חנות גדולה שנקראת SAVE A POUND ומוכרת כל מיני כלי בית, החל מסכו"ם וכלה בכלי מיטה ומוצרי חשמל בסיסיים, ובמחירים סבירים עד נמוכים, אך היינו עייפים ועמוסי שקיות סופר והחלטנו שנפקוד את החנות הנ"ל ביום המחרת. הגענו הביתה, עשינו סנדוויצ'ים והלכנו לישון עייפים אך מרוצים, מצפים למחר, היום בו נתחיל ממש לחיות באדינברו, לא כתיירים אלא כתושבי המקום.
עדיין לא הכרנו את השכנים, לא את אלו מהבניין שלנו ולא את אלו מהבניין ליד, רק ידענו, כי אלו הם, ברובם סטודנטים באוניברסיטה ועל כן סברנו כי בסביבה טובה ואיכותית גרים אנחנו.

את מאורעות הלילה שיבוא אספר בפרק הבא...

תיכף ממריאים! ואח"כ מה קרה בשלושת ימינו הראשונים בסקוטלנד...

כאמור, תיכף אחרי שהפקידה בצ'ק אין אמרה כי היא בהחלט תושיב אותנו ביחד, התברר כי שודרגנו למחלקת פרימיום בעקבות "מכירת יתר". מחלקת פרימיום הינה יצור כלאיים של מחלקת תיירים ומחלקת עסקים, או בתכל'ס, זה אומר ככה: עוד 30 ס"מ מקום לרגליים, כסא חשמלי שניתן להוריד משענת אחורה ולהרים רגליים קדימה, ארוחת ערב המורכבת מ-3 מנות ומוגשת בכלי אוכל אמיתיים ולא חד פעמיים! שירותי מלצרות אישיים כמעט, ועוד שפע פינוקים כגון בוטנים, שמפניה, מקום למחשב נייד, שלט רחוק לטלויזיה ובקיצור, כמעט מחלקה ראשונה!
כל זה אגב לא ממש עזר לנו לא להתלוננן אחרי שעתיים טיסה על כך שלא ניתן להרים עוד את הרגליים ולהיכנס לתנוחת שינה של ממש. (מדהים באיזו מהירות מתרגלים לתנאים טובים יותר...) בכל מקרה הטיסה עברה מהר ונוח ונחתנו בהית'רו, לונדון בזמן, (לצערנו, כי מעכשיו היה לנו להמתין 8 שעות על ספסל בטרמינל, לא עדיף להמשיך לטוס בפרימיום?) ומיד חילקנו תפקידים: גיתית ניסתה לישון ולפרקים אף נראה היה כי היא הצליחה ואילו אני בזבזתי כסף על קפה מגעיל ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן וכך הזמן עבר עד שהגיעה לה בזחילה איטית ביותר השעה לטיסת ההמשך שלנו לאדינברו.
עייפים וטרוטי עיניים גררנו את עצמנו עם כל המזוודות לעשות צ'ק אין לטיסת ההמשך ואז הייתה לנו עוד הפתעה! הפעם לא ממש נעימה, התברר כי אנו צריכים לפרק את המזוודה ששוקלת 42 ק"ג ולמרות שיש לנו אישורים לטוס עם משקל עודף אנחנו צריכים לחלק אותו יותר שווה בין המזוודות כי הסבלים האנגלים לא מוכנים להרים יותר מ-32 ק"ג בבת אחת... או אז הלכנו למשקל שליד הדלפקים והתחלנו לחשוב מה עובר לאן, הפתרון שהסתמן וכך גם היה בסוף הוא להעביר 10 ק"ג לשקית ניילון מהדיוטי פרי ולהגיד להם שעכשיו המזוודה סבבה והשקית עולה איתנו למטוס והם הסכימו.
התנאים בטיסה מלונדון לאדינברו היו פשוט ההיפף הגמור מהטיסה מתל אביב ללונדון. המטוס היה כ"כ קטן שלא הייתי בטוח שהוא יעמוד במשימה ואפילו קפה לא הגישו לנו, רק ניסו למכור לנו סנדוויץ' וכמובן שלא קנינו. מזל שזה היה רק שעה טיסה והיינו עייפים כ"כ, הגענו לאדינברו וזה מה שחשוב!
בשדה התעופה באדינברו חיכו לנו אנשי האוניברסיטה, חילקו לנו מים מינרלים וסידרו אותנו בקבוצות להסעה שתיקח את הסטודנטים החדשים איש איש לכתובתו, ובמקרה שלנו למלונית שבה התגוררנו ב-3 ימים הראשונים לשהותנו בסקוטלנד.
המלונית, בית כבן 130 שנים שעבר הסבה וחולק ל-12 חדרי אירוח בקומה השניה כאשר בקומה הראשונה יש סלון, חדר אוכל, שירותים והמטבח של הצוות שמכין כל יום ארוחת בוקר. אנחנו הגענו קצת מוקדם מדי והיינו צריכים להמתין שיכינו לנו את החדר אז הלכנו לחפש לאכול, אחרי הכל סירבנו לקנות סנדוויץ' במטוס... ולאחר ארוחה קצרה, סחוטים מעייפות חזרנו למלונית ועלינו עם כל ה-90 ק"ג ציוד שלנו לחדר לישון. גיתית נרדמה מיד ואילו אני, שגיליתי כי יש חיבור לאינטרנט נרדמתי כמו שאני אוהב, שזה אומר יחד עם שידור טלויזיה כלשהו, כך ישנו עד הערב, ומיד אחרי שהתעוררנו והזמנו ואכלנו פיצה וחזרנו לישון והופ הגיע יום ראשון. קמנו בבוקר, ירדנו לחדר האוכל ומיד התיישבנו לאכול "סקוטיש ברקפסט" שכללה שעועית, נקניקיות, ביצה, טוסטים, קפה, מיץ, וריבות וזה אחרי שויתרנו על דגני הבוקר שהוצעו כמנה ראשונה. מיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון מרכז העיר, מרחק 20 דקות הליכה לאיזה אולם (ששכחתי את שמו כרגע) בן מאות שנים מקושט נורא יפה בציורי קיר, שם התרחש ה"וולקאם צרמוני" לסטודנטים הזרים ולבני משפחותיהם. אחרי הטקס הייתה הרצאה לסטודנטים ואח"כ הלכנו לחפש איפה קונים פלאפונים, אחרי 3 שעות עמדנו במשימה והצלחנו לקנות! חזרנו גאים ומאושרים למלונית ואני הרגשתי כאילו אני במשימת בר מצווה - יום בעיר.
למחרת היום, הלכנו לפתוח חשבון בנק. שמענו שזה סיפור מורכב ואכן הסקוטים לא איכזבו! התברר כמובן שחייבים איזה טופס שכרגע אין לנו המאשר את העובדה כי יש לנו בית באדינברו והחוזה שכירות לא מספיק טוב להם. עברנו בין כמה בנקים ובכולם אותו סיפור, אז הלכנו הביתה כדי לדבר עם אור וסימון, שאם ממש דחוף לכם לדעת, הם גרים כבר שנתיים בגלזגו.
הבנו מהם שאכן גם להם היה סיפור דומה והבנו שבלי המכתב כנראה לא נצליח לעולם להיות הבעלים המאושרים של חשבון בנק בריטי, אם כל זה יכלנו להסתדר אלא שנורא רצינו כבר להפקיד את הצ'ק שהבאנו מישראל על סך ***,** פאונד (נראה לכם שאני אפרסם כמה כסף הבאנו???) בעיקר כדי שיהיה לנו ממה לחיות בזמן הקרוב. אי לכך ובהתאם לזאת יצאנו לסיבוב בנקים נוסף אלא שהפעם הלכנו קודם למשרד ייעוץ של האוניברסיטה כדי להבין איך משיגים את המכתב המיוחל והבנו בדיוק, זה לוקח 3-4 ימים לפחות כי טרם קיבלנו רשמית המפתח לדירתנו. מתייאשים ומחכים? לא ולא! הלכנו לבנק שעוד לא ראה אותנו ושיחקנו אותה מה זה תמימים... עד שהפקיד כבר הוציא טפסים לפתוח לנו חשבון והחל למלא אותם בשקיקה, חיכינו בסבלנות שהוא יבקש את המכתב ואז "בטעות" הוצאנו את הצ'ק... פתאום היה זה אפשרי לפתוח חשבון, להתחיל הליכים לקבלת כרטיסי אשראי... והמכתב אתם שואלים? לא הייתה לבנק שום בעיה לחכות לו 3-4 ימים, העיקר שלא נפתח חשבון בבנק אחר... שוב חזרנו הביתה מבסוטים והרגשתי שעוד משימת בר מצווה הצליחה או יותר נכון איזה מזל שמערכת החינוך הקיבוצית השכילה לשלוח אותי לפני 22 שנה לטייל בטבריה ליום אחד ולחוות עיר.
בכל מקרה, נרגשים מאד, יש לנו חשבון בנק, פלאפון ומחר אפילו תהיה לנו דירה משלנו... הלכנו לישון עייפים אך מרוצים, חמושים בתכנית מפורטת ליום המחרת, יום שלישי, ה-15.9.2009, היום בו ניכנס לדירה ששכרנו לנו מבעוד מועד באדינברו וכל שנותר לנו לעשות כדי לקבלה הוא לגשת למשרד הנכון באוניברסיטה שמפוזרת על פני חצי עיר ולקחת את המפתח.
והרי עיקרי התכנית: אני, יוני, ממתין במלונית עד השעה 13:30 עם הציוד שלנו ואז לוקח מונית לכתובת של הבית שלנו. בינתיים, גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) הולכת לפגישה שנקבעה לה מבעוד מועד באוניברסיטה, אח"כ עוברת אצל שרון, סטודנטית ישראלית אליה שלחנו את השמיכות שלנו מישראל בדואר ואח"כ ממשיכה למשרד של מגורי הסטודנטים לקחת עבורנו את המפתח ובתיאום מדהים נפגשת איתי בסביבות השעה 14:15 בדירה!
קמנו כהרגלנו בימים האחרונים ואכלנו בתיאבון רב את הארוחת הבוקר הסקוטית האחרונה שלנו במלונית, גיתית יצאה בסביבות 10:00 לפגישה שלה ואני המתנתי בסלון של המלונית למונית שתיקח אותי לדירה. הכל הלך חלק, המונית הגיעה בזמן ובעקבות זה גם אני הגעתי בזמן לדירה וב-13:49 בישרה לי גיתית כי יוצאת לכיוון המשרד לקחת את המפתח ומגיעה.
עד 14:45 לא שמעתי ממנה כלום.

המשך, יבוא...

יום שישי 11.9

היי לכולם, בחרתי להתחיל ביום שישי ה-11.9 כי שם התחיל פיסית המסע לאדינברו, סקוטלנד. נכון שלמעשה המסע הזה מתחיל חודשים או אפילו שנים קודם כשגיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) סיפרה לי על שאיפותיה ללמוד בחו"ל, אבל תכל'ס ביום שישי ה-11.9.2009 נסענו לנתב"ג אשכרה כדי לטוס מבלי לדעת מתי נשוב לישראל.
באותו בוקר יום שישי, בעודי יושב, ממתין בקוצר רוח שתגיע השעה לצאת לדרך, אני מוצא לנכון להביע משאלה כי אשב במטוס על כורסא מפנקת שאפשר להוריד משענת ולהרים רגליים ממש כמו הכורסא עליה אני יושב בבית. ברור שכולם צחקו עלי כי למי יש כסף לטוס שלא במחלקת תיירים?
כן או לא כורסאות, הכינו לנו בבית ארוחת צהריים מפנקת שכללה ביצה מקושקשת עם ירק ובצל, סלט עגבניות שרי עם צנובר, חציל בלאדי בטחינה, חלה של שבת ועוד פינוקים טעימים לרגל הנסיעה ואני, מה לעשות, לא רעב! ההתרגשות, המתח, לא יודע מה זה היה, לא רעב. לפחות כך חשבתי עד ש"קראו לשולחן" והתיישבנו לאכול, או אז, רעב או לא, חיסלתי כמעט לכולם את מה שהיה שם לאכול וחזרתי לשבת מחכה לנס קפה קר וקינוח, חושב אולי לצאת לעוד סיגריה, וממתין, דקה, ועוד דקה, ועוד דקה... הזמן בהחלט לא עומד, אבל הוא זז לאט כשלא קורה כלום, מזל שאבא צלצל, הוא בדרך ממולדת למעוז חיים לקחת אותנו, שואל בדיוק לאן לבוא? לבית שאנחנו יושבים בו או לבית איפה המזוודות? גיתית קצת נלחצת, "למה כבר עכשיו הוא בדרך" היא שואלת, זה ממש מוקדם מדי, והיא צודקת 100% אלא שלא רציתי פדיחות והחלטתי להזמין את אבא שעה מוקדם יותר כדי שהכל כמו שאומרים, "ידפוק כמו שצריך", אז חיקי יאכל עוד עוגה וירוויח עוד קפה לפני שנצא, אבל אני אהיה רגוע :-)
והנה, הפלא ופלא הגיעה השעה לצאת ואנחנו מכונסים, אנוכי, גיתית וחיקי ברכב + 4 מזוודות בדרך לנתב"גיה, נוסעים לאט, עוצרים בדרך כי הטבע קורא, ומגיעים לשדה התעופה בזמן בדיוק. עכשיו נותר לנו לשלוח את המזוודות, דיוטי פרי והופה, לטוס ללונדון, ומשם לאדינברו, רק לפני כן, לבדוק עם הפקידה בצ'ק אין למה לא קיבלנו מקומות ישיבה במטוס סמוכים זה לזו כשעשינו צ'ק אין באינטרנט והאם היא יכולה לסדר שבכל זאת נשב האחד ליד השניה ועדיף על יד יציאת חירום.
בדיקה קצרה העלתה כי בהחלט אפשר להזיז אותנו ונשב ביחד ואפילו קיבלנו הפתעה נעימה...