ההתמקמות בדירה / לקראת החיים בסקוטלנד.

כאמור השעה הייתה 14:45 ועדיין לא שמעתי מגיתית כלום ושום דבר ואף לא ראיתיה, מה שנקרא, לא מפתחות ולא בית. שלא תחשבו, לרגע לא דאגתי כי מכיר אני את גיתית ויודע כי לבטח יש סיבה מדויקת למה האיחור האופנתי הזה.
אמנם באיזשהו שלב, (לא מתוך דאגה כמובן), מאחר ולא ידעתי מה המרחק ממנו היא מגיעה שלחתי לה SMS והמלצתי לה לקחת מונית שתוריד אותה במשרד ממנו היא אמורה לקחת את המפתח לדירה, אך זה לא ממש הועיל, גיתית והמפה שלה המשיכו לנווט לבד!
אני, בינתיים, ישבתי לי על המדרכה ליד אוסף המזוודות והתיקים שהבאנו איתנו, מביט במעלה הבנין בן שלושת הקומות שבו אנו עתידים להתגורר, מנסה לנחש איזה חלונות מאילו הנשקפים אלי יהיו חלונות הדירה שלנו. חמוש בידע כי אנחנו אמורים לגור בקומה העליונה (בלי מעלית...) נחרדתי כי חידתי תיפתר ואיך אעביר את הזמן עד שגיתית תגיע? אלא שאז גיליתי כי עדיין אני יכול לנחש האם יהיה זה החלון משמאל לצד דלת פתח הבנין או שמא אלו מימין לה, ורווח לי. בהגיון לוגי פשוט החלטתי שיהיו אלו צמד החלונות שמימין לצד פתח הבנין מאחר ואנו נכנסים לדירת 2 חדרים, ואין יותר מתאים מאשר חלון לכל חדר. אם כן, כך העברתי את הזמן (חוץ מזה שגם בדקתי כל רגע שאני לא יושב על שברי זכוכיות) והנה אני רואה את גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) מגיעה לכיווני, צעדיה בטוחים במורד הרחוב, שיערה מתבדר ברוח ונחישות אין קץ על פניה. לרגל המאורע המרגש, איחוד 2 הנפשות שנפרדו בבוקר אותו יום ועתה אמורות להתאחד בדירתם החדשה אף הועלתי וקמתי לכבודה!
והנה היא קרבה, ותיכף יגעו החיבוק, הנשיקה והחיוכים... אך לא! מתבר שלמרות שהשעה 14:45, לא רק שעדיין אין מפתח, אין לנו מושג אפילו איפה המשרד. גיתית, מראה לי את המפה ועליה X במקום בו המשרד אמור להיות, מראה לי איפה אנחנו על המפה (לרגע חששתי כי כמילות המשורר טל ברודי, אנחנו "נישאר במפה" ולא נגיע הביתה...) וביחד אנו מנסים להבין איפה לעזאזל המשרד?! אני בעוונותי לא סובל מפות, איש חסיד אני של לשאול ברחוב ולנווט לפי הסברי המקומיים, מסיט הצידה את המפה ואומר לגיתית: "עדיף לשאול מישהו, אולי נהג מונית". היא מבינה את הרמז ומודיעה לי בנחישות כי היא תמשיך ללכת במורד הרחוב המתעקל, וכנראה תפנה שמאלה ברחוב הבא, כי לפי המפה שם איפשהוא יימצא המשרד. אמרה והלכה! ונעלמה בקרן הרחוב ואני התיישבתי בין שברי הזכוכיות שרק ערב קודם היו בקבוקי בירה בידי צעירים חופזים והחלטתי להמשיך להמתין ולנוח. עברה עוד חצי שעה וגיתית לא חוזרת ולא מתקשרת, כשלפתע ממש 4.2 מטר ממני עוצר רכב גדול של DHL (סוג של אביב שיגור למי שלא מכיר), ונהג נמרץ מתחיל לפזר חבילות בבנינים הסמוכים. חיכיתי שיסיים ואז ניגשתי אליו לשאול אם הוא יודע איפה זה "קינקייד קורט" (שם יהיה המשרד ובתוכו המפתח), הנהג הסתכל עלי משועשע משהו, ביקש ממני להסתובב 180 מעלות, להסתכל קצת ימינה על איזה שער חום שדרכו נכנסים לחצר (קורט...) והפנה את תשומת ליבי לשלט שמעל. אתה מתכוון לזה? שאל בנימוס הנהג החביב, אמרתי לו שכנראה כן ותודה בכל אופן, אלא שהוא, סקוטי חביב מאד ומסביר פנים (אמנם במבטא איום ונורא אבל גם זה משהו אחרי המתנה של שעתיים למפתח...), התעקש לשאול מה בדיוק אני מחפש ב"קינקייד קורט"? הסברתי לו ששם אמור להיות המשרד של האוניברסיטה ממנו אמורים לקחת את המפתח לדירה. בשלב הזה הוא עבר לארשת פנים רצינית ביותר, ואמר לי "אם כן, זהו המקום אותו אתה מחפש, כנס לחצר, פנה ימינה, כנס לבניין בדלת הירוקה, עלה לקומה שניה ושם תשאל על מגורי הסטודנטים".
מיד אחרי שהודתי לו וכמעט חשבתי לקנות לו בקבוק וויסקי משובח, הוא הלך לאוטו ונסע משם ואילו אני לא ידעתי מה לחשוב קודם, לצחוק או לבכות, צלצלתי לגיתית שתבוא מהר כי מצאתי את המשרד והוא שוכן ממש מתחת לביתנו!
בתוך מס' דקות גיתית הגיעה אלי והראיתי לה בדיוק לאן עליה ללכת כעת, שוב היא נעלמה לי, הפעם רק לזמן קצר מאד ואז חזרה עם חיוך רחב, שקית נייר חומה וצמד מפתחות בתוכה, אחד לי ואחד לה. את החיוך שעלה על פנינו אני אזכור לכל משך חיי ולו רק מהעובדה שכמה שהיה הוא מתוק כך היה קצר. עכשיו ממש היינו צריכים לטפס 3 קומות עם קרוב ל-100 ק"ג ציוד שהועלנו להביא איתנו וזו סיבה טובה מאד למחוק כל חיוך.
בכל מקרה, בשעה טובה הגענו הביתה, זרקנו את המזוודות והתיקים פנימה והתחלנו לחקור את הבית. ראשית שמחנו מאד לגלות שיש חיבור לאינטרנט! במטבח גילינו שאין כלום חוץ משלושה סירים וכמובן תנור אפיה + גריל, ומין כירת גז חשמלי שכזאת מימי תרפפ"ו, מקרר וקומקום חשמלי. בחדר השינה יש מיטה אך כריות אין, ובחדר הנוסף מיטת קומותיים. בסלון / פינת אוכל שולחן אחד עגול, ארבע כורסאות וארבע כסאות לפינת אוכל. חוצמזה עוד כמה ארונות, שולחנות ושידות מפוזרים ברחבי הדירה.
מיד החלטנו לצאת לקניות בסופר כדי שיהיה סוכר לקפה (הבאנו קפה שחור מישראל כי זה הקפה היחידי שגיתית שותה) ורצוי גם משהו לאכול, לחם, ירקות, נקניקיות, ביצים ועוד מוצרי מזון. מאחר ולא היו בבית כלל כלי אוכל משום סוג שהוא, היינו צריכים גם צלחות, סכו"ם וכוסות, אך אילו לא היו בסופר אלא בגירסה החד פעמית מנייר ופלסטיק. רכשנו גם כלים חד פעמיים ובדרך חזרה מהסופר הביתה ראינו חנות גדולה שנקראת SAVE A POUND ומוכרת כל מיני כלי בית, החל מסכו"ם וכלה בכלי מיטה ומוצרי חשמל בסיסיים, ובמחירים סבירים עד נמוכים, אך היינו עייפים ועמוסי שקיות סופר והחלטנו שנפקוד את החנות הנ"ל ביום המחרת. הגענו הביתה, עשינו סנדוויצ'ים והלכנו לישון עייפים אך מרוצים, מצפים למחר, היום בו נתחיל ממש לחיות באדינברו, לא כתיירים אלא כתושבי המקום.
עדיין לא הכרנו את השכנים, לא את אלו מהבניין שלנו ולא את אלו מהבניין ליד, רק ידענו, כי אלו הם, ברובם סטודנטים באוניברסיטה ועל כן סברנו כי בסביבה טובה ואיכותית גרים אנחנו.

את מאורעות הלילה שיבוא אספר בפרק הבא...