נוסעים ללונדון!

מכירים את זה שכשתכנית מסויימת נרקמת מיד נרקמות בסביבתה תכניות לוואי? אני אסביר. כשהתכנית לעבור לגור באי הבריטי לצורך לימודיה של גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם) החלו להתפתח, מיד התפתחו בסביבתה תכניות לוואי כגון לנצל את השהייה הארוכה מעבר לים לצורך בילויים והעשרה תרבותית. למשל ניצול חלק מהזמן והמשאבים שיעמדו לרשותנו לטיולים, יציאה מהעיר מדי פעם אל חיק הטבע, בילויים באתרי תיירות, אטרקציות וכיו"ב. כך קרה כי באחד מלילות חודש ינואר האחרון, בשובי אל הבית מהעבודה קיבלה אותי גיתית בחיוך רחב ובשורה משמחת בפיה. בון ג'ובי מופיעים בחודש יוני בלונדון ולגיתית יש 2 כרטיסים שזה עתה רכשה באופן מקוון.

איזה כיף לנו, הגבתי בחיוב להודעה, מתי בדיוק זה יוצא? מתי נוסעים? שאלתי. התשובה הייתה אמצע יוני מתישהו ואני נוסעת עם מיכל (חברתה הטובה). עוד לפני שהספקתי לעכל כי אני לא מוזמן לאירוע, המשיכה גיתית ואמרה, אבל אם מיכל לא תוכל לבוא אז אתה בא איתי! מיד חשבתי לעצמי, אוקי, אתה כן מוזמן, אמנם לא בעדיפות ראשונה אבל זה גם משהו. מכאן לא נותר לצפות אלא לכך שמיכל "תאכזב" ולא תגיע.

אני בכל מקרה מצדי כבר הזמנתי לי בעבודה את הימים בהם הנסיעה שלנו (או של חלקנו) להופעה כימי חופש וקיוויתי לטוב. מסיבות השמורות איתה מיכל הודיעה כי לא תגיע ללונדון להופעה. לדעתי בעיקר עקב העובדה כי היא ושי באו לבקר אותנו באדינברו באפריל ושתי נסיעות לכאן תוך חודשיים זה מוגזם. בכל מקרה אני נהנתי מכך וזכיתי להתלוות אל גיתית ללונדון ולהופעה.

מועד הנסיעה התקרב אך ההכנות לא היו בעיצומן. ברגע האחרון לפני הנסיעה ארזנו תיק, לקחנו את המחשב הנייד והמצלמה ויצאנו לדרך. השכמנו קום ובשעה 7:30 בבוקר כבר היינו אחרי מקלחת וקפה בדרך לתחנת הרכבת.

ב-9:00 הרכבת יצאה מהתחנה באדינברו בדרכה אל לונדון. אני בהתרגשות שיא פתחתי את המחשב וניסיתי להתחבר לאינטרנט. הרכבות כאן מבטיחות אינטרנט אלחוטי חינם לאורך כל הנסיעה. מהר מאד התברר כי הבריטים מאותגרים טכנולוגית בערך כמו שאנחנו מאותגרי שלום. פשוט לא יודעים איך לתפעל את זה. לא אינטרנט ולא נעליים. נסיונותי החוזרים והשבים להתחבר לרשת בהתאם להוראות הפלאייר לא צלחו. לפתע צד את עיני מס' טלפון לתמיכה טכנית. צלצלתי מיד ודרשתי לקבל סיוע מיידי בנושא כי כבר שעה אחת מתוך החמש שאני אמור לבלות בקרון הזה עברה ללא פייסבוק! פקיד התמיכה מצדו השני של הקו ביקש לברר באיזה קרון אני יושב. קרון C עניתי. אוו הוא אמר, אני מצטער להודיעך כי דווקא בקרון C יש כעת בעיית חיבור לרשת. איך תוכל לעזור בכל זאת, התעניינתי? פקיד התמיכה הסביר לי שלעזור הוא לא ממש יכול אבל להצטער, להתנצל ולנתק הוא כן יכול. טוב, קיפלתי את המחשב חזרה לתיק, נשענתי אחורה ונאנחתי את אנחת ה"איך נדפקנו". תגובה הולמת מצדי למצב. בכל מקרה, למרות התקלה החמורה הזאת ולמרות שקמנו ממש מוקדם, גייסתי חזרה את השמחה בזוכרי את מטרת הנסיעה. עזרה לי גם העובדה כי דיילת עם עגלת "מרעננים" המוגשים בצורת פחיות משקה, סנדוויצ'ים וחטיפים עברה והציעה את מרכולתה למכירה. כמו ילד המרגיש כי מגיע לו פיצוי על עוגמת הנפש האינטרנטית, רכשתי לי פחית קולה מעגלת "המרעננים" של הדיילת קרת הרוח. מכאן בעיקר העברנו את זמן הנסיעה בשיחות מרתקות, צילומי נוף מטושטש תוך כדי נסיעה והמון אופטימיות והתרגשות לקראת הבאות.

איפשהו באזור השעה 14:00 או קצת צפונה משם הגענו ללונדון, לקחנו את הרכבת התחתית למלון, התמקמנו, התחברנו לאינטרנט, ראינו שלפחות במלון הפלא הזה עובד ויצאנו לאכול. את שארית הערב בילינו בשינה שפיצתה אותנו על ההשכמה המוקדמת.

למחרת בבוקר קמנו רעננים יותר ובעיקר מעודדים יותר. ראשית, יש אינטרנט. שנית, זהו בוקר יום ההופעה, הערב נזכה לראות ממרחק עשרות מטרים בודדים את אלילי נעורינו, להקת בון ג'ובי ואת העומד בראשה, ג'ון בכבודו ובעצמו. בינתיים כדי להעביר את הזמן נסענו לראות את הביג בן ואת בית הפרלמנט הבריטי. טיילנו לנו ברחובות לונדון והגענו למסקנה כי אדינברו עדיפה לנו בהרבה. הטיול ברחובות העיר והסקת המסקנות עשו אותנו בשלים לאכול. אכלנו ארוחת צהריים חביבה בליווי יין אדום וקצת בירה, חזרנו למלון למנוחת אחה"צ וטעינת כוחות להופעה.

בשעה 19:00 יצאנו את המלון לכיוון האולם שבו מתקיימת ההופעה, ה-O2 ארינה. הגענו בזמן לעשות אפילו סיור מקדים באולם והתפעלנו ממערכת תהחבורה הציבורית והרכבת התחתית ועל הסדר המופתי בו התנהלו להם למעלה מ-15000 איש שהגיעו להופעה. לא סתם אני מציין את העובדות הנ"ל, נחזור אליהם מאוחר יותר.

כבר בכניסה לאולם ניחוחות של יד אליהו עלו באפינו. ראשית כל בכניסה יש מאבטח שמבקש לפתוח תיק. אני יודע כי זה נשמע לכם הכי הגיוני וטבעי אבל לא ראינו כזה דבר בשום מקום עד עתה. נשבע! החלפנו מבטים ואמרנו לעצמנו, אז הם לא כאלה אמיצים וגיבורים אחרי הכל, באירועים גדולים יש גם יש אבטחה. כשהגענו אנחנו לעמדת הבידוק התברר כי כל מה שמעניין את המאבטח זה אם אתה מבקש להכניס אלכוהול רחמנא ליצלן להיכל. משקאות אלכוהוליים שנמצאו אצל מבקרי ההיכל הוחרמו ונזרקו למיכל פלסטיק גדול שהוכן במיוחד למטרה זו והוצב כעוזר ראשי של כוחות הבטחון. בקבוקי מים וכאלה הורשו להיכנס, ללא הפקק. תהינו לפשר החרמת המשקאות המשכרים, הלוא מה? מנסים למנוע מקהל אנגלי ברובו להשתכר? לא, התשובה הרבה יותר פשוטה, אם הקהל יוכל להכניס אלכוהול שהביא מהבית זה יפגע קשה בקצב מכירת האלכוהול בדוכני ההיכל...

צחקנו לנו והמשכנו להתקדם, בנחישות אין קץ רכשנו לנו לחמניות עם נקניקיות במחיר מופקע לזכר ימי יד אליהו העליזים והתיישבנו במושבינו בציפיה דרוכה למופע. המופע לכשעצמו היה מדהים ומפעים. לא נרשמו אירועים מיוחדים, הלהקה והועמד בראשה נתנו 100% שואו, כולל הדרן, כולל כמעט כל הלהיטים ובהחלט באנו על סיפוקנו בעניין זה. עכשיו משנגמרה ההופעה החלנו עושים דרכנו חזרה אל הרכבת התחתית שתיקח אותנו אל המלון, אל האינטרנט ואל המיטה, אל שנת לילה מחויכת שלאחריה יגיע הבוקר ליום האחרון בלונדון. אנחנו כבר היינו בתכניות למחר, איפה נלך, מה נעשה, קצת קניות וכאלה ואז פתאום, עומדים. נחיל האדם שיצא את ההיכל בהליכה במהירות בינונית אך זורמת היטב עצר. שאלנו מה קרה והתשובה לא איחרה לבוא. תחנת הרכבת סגורה עקב עומס יתר ותיפתח בקרוב. חיכינו כחצי שעה וכבר התחלנו להתייאש, אך אז נזכרתי כי בלונדון הייאוש אמור להיות יותר נוח. סוג כזה של חשיבה אופטימית פתח את מוחי לאופקים חדשים ונזכרתי כי בדרך להיכל ראיתי תחנת מוניות גדולה. יאללה אמרתי לגיתית, נוציא עוד כמה לירות אבל לפחות נצא מכאן איכשהו. פילסנו לנו דרך בין המון האדם, מתנצלים, מסבירים כי אנו לא עוקפים את התור אלא ממהרים לתחנת המוניות. חווה אלברשטיין צדקה, בלונדון הייאוש אכן יותר נוח! נראה לכם? איזה יותר ואיזה נוח, התור למוניות התארך ובעיקר זז בקצב בלתי נראה, ספק לא זז בכלל. נכנסנו לתור למוניות בכל זאת אך עין אחת פקוחה כל הזמן לכיוון התור לתחתית. בשלב הזה היה תיקו מוחלט והתור לתחתית אף החל מראה סימני קמבאק ונראה היה כאילו הוא עומד להפוך את התוצאה וליטול את ההובלה. כמות המוניות שנכנסו לתחנה היה לא מספיק בלשון המעטה. לא מעט אנשים נואשו מן התור למונית ובחרו לחזור אל התור לרכבת. לנו לא נותר אלא להצטער כי אלו שנואשו, ממילא היו אחרינו בתור. ככה בילינו עוד שעתיים לערך. שוב מצאנו את עצמנו נדהמים ונפעמים מזרימת הקהל. איך לעזאזל הצליחו האנגלים לפתח שיטה שבה למעלה מ-15000 איש יכולים להגיע אל ה-O2 באותה שעה ללא צפיפות ובסדר מופתי, אך לעומת זאת ביציאה מההיכל תוהו ובוהו.

בסופו של דבר, סוף טוב הכל טוב, אחרי כמעט שלוש שעות ועוד 20 פאונד הגענו למלון עייפים אך מרוצים. הלכנו לישון, קמנו למחרת היום, הפקדנו את התיקים אצל בעל המלון ויצאנו לקניות. חרשנו את רחוב אוקספורד המפורסם. עד עכשיו אני לא מצליח להחליט אם רחוב אוקספורד הידוע גם כ"אוקסופרד סטריט" יותר צפוף ומסריח (סליחה על המילה הלא יפה) או יותר מפורסם ויוקרתי. אין ספק שהוא מכיל חנויות כל-בו יוקרתיים מן השורה הראשונה. אבל אישית, הייתי כבר בכמה מקומות מפורסמים ויוקרתיים באותה מידה, אך לבטח פחות צפופים ומסריחים (שוב סליחה...) אז בכל מקרה, למי שנשבה בקסמו של הרחוב הנ"ל ובקסמה של לונדון, אני ממליץ לנסות את רומא...

סיכום מסע,

הייתה חוויה אדירה, היו רגעים מייאשים משהו לצד רגעי שמחה ואושר ובסך הכל נהנו.

להתראות בפרק הבא.

אדינברו וחברים

הימים ימי סוף חודש מאי. צלחנו את החורף הקשה מנשוא כפי שהוגש לנו ע"י הממלכה הבריטית בכלל ועל ידי בירת סקוטלנד בפרט. טוב נו, קשה מנשוא זו הגזמה בלשון המעטה... היה חורף מקסים ויפה, לפרקים מושלג ובאופן כללי נהננו ממנו. קוראי הבלוג הותיקים יזכרו בוודאי את סיפורי הקריסמס, הקרח ברחובות והקור. אך כל אלו חלפו והתחלפו במזג אויר שלנו בישראל ידוע כחורף. אך מה שחורף לאחד יכול גם יכול להיות אביב קייצי לאחר. הטמפרטורות שהיו דבוקות לאזור ה-0 מעלות משני הכיוונים, גם מכיוון הפלוס ובעיקר מכיוון המינוס, עשו דרכם וטיפסו מעלה והתייצבו על אזור ה-12 עד 15 מעלות. נכון שלעתים יורד גשם וכשהרוח נושבת, היא קרירה אבל אנו לומדים להעריך את העובדה כי אפשר לטייל ברגל יום שלם מבלי להזיע. בכלל, מתברר שאחרי שחיים כמה חודשים בקור מקפיא, 15 מעלות יכולות להיות משולות ל-15 סיבות נהדרות לצאת לחגוג. על אחת כמה וכמה לפחות לכבות את הרדיאטורים שאחראים להסקת הבית ואשר עבדו שעות נוספות ללא רחם החל מאי שם בספטמבר 2009. אגב, השיא של מזג האויר הקייצי שפקד אותנו היה גל חום של 24 מעלות ונמשך יומיים רצופים!

שמש חמה ונעימה הציפה את רחובות העיר. הסקוטים כפעולת תגמול לשמש המציפה, דאגו מצידם להציף את כל בתי הקפה והבארים המציעים מקומות ישיבה בחוץ. עד כדי כך היה הדבר כי באחד מימי החופש שלי יצאנו אני וגיתית (רעייתי והאשה היפה ביותר בעולם) לבירה של אחר הצהריים. כיתתנו רגלינו משך שעה ארוכה עד אשר מצאנו מקום לשבת בשמש! בכל מקרה היה שווה בטירוף. סימן נוסף לכך שקיץ מתדפק על דלתנו הוא שעות אור היום.

הימים בהם השמש זורחת באזור 8:00 בואך 8 וחצי, ושוקעת עד כדי חשכה מוחלטת בסביבות 16:30 נעלמו ובמקומם הגיעו ימים בהם הזריחה באזור 4:00 בבוקר והשקיעה אחרי 22:30 בלילה. אני לא אגזים אם אומר כי התאהבנו בימים הארוכים הללו במהירות האור.

בכל מקרה, כפי שכבר הבנתם אנו אוספים המון חוויות טובות ממזג האויר לסוגיו השונים כאן. עכשיו, בתחושה כי מיצינו את חווית מזג האויר, אנסה להתקדם מכאן לנושאים אחרים, או יותר נכון לנושא אחר והוא, אדינברו, העיר העתיקה.

בשבוע שעבר זכינו לארח כאן חבר טוב, ארז אלוני. לקראת בואו של ארז לכאן אף ארגנתי לי שבוע חופש מהעבודה. אמנם זה לא הביקור הראשון שאנו זוכים לו כאן, אך ביקור זה התרכז כל כולו לסיורים בעיר עצמה וקצת בסביבותיה. בגבולות מרחקי הליכה סבירים כמובן. כך יצא ששוטטנו לנו והגענו לכל מיני מקומות, שברובם אמנם כבר ביקרתי, אך בכל ביקור ראייתי את האזור מתקבלת מזוית אחרת. יחד עם זאת, הרבה בזכות ארז, שבניגוד אלי הגיע לכאן כתייר שנידון לחמישה ימי חופשה בלבד נכנסנו לבקר בכמה מקומות שאני מכיר יותר כנקודות ציון בדרך לעבודה וחזרה... ככה זה כנראה כשאתה נידון לתקופה ממושכת במקום מסוים. כך יצא שביקרנו במוזיאון של "בנק אוף סקוטלנד" שנוסד בשנת 1695 ע"י בחור אנגלי. כן כן, הבנק הסקוטי נוסד על ידי בחור אנגלי בדיוק שנה אחרי ש"בנק אוף אינגלנד" נוסד ע"י בחור סקוטי. כנראה כבר אז הם בילו יותר מדי בפאבים אחרת לא מובן לי הבלבול הנ"ל. ביקרנו גם בגלריה הלאומית של סקוטלנד ואף הלכנו יחדיו בין היתר לסיור מודרך בעיר העתיקה של אדינברו, סיור שמחולק לשני חלקים, זה שמעל פני האדמה, וזה שמתחתיה. אני ברשותכם בחרתי להתעכב על זה שמעל פני האדמה. ראשית הנה לכם ככה כמה עובדות נחמדות על העיר אדינברו, הלו היא בירת סקוטלנד. אדינברו נוסדה כעיר בשנת 1329. העיר התפרסה על גבי מייל שלם. תחילתו בטירה אשר במעלה הגבעה במערב וסופו במורד בארמון הולירוד אשר במזרח. רחוב ראשי זה כונה באופן מפתיע "המייל המלכותי". משני צדי הרחוב שאורכו כמייל סקוטי שלם, יוצאים רחובות צרים וקטנים המעבים את רוחבה של העיר עד כדי רבע מייל לערך! פחות או יותר לאורך צידו הצפוני של המייל המלכותי שכן לוך (אגם) שיש אומרים כי תוך מספר שנים לאחר היווסדה של העיר הכיל בעיקר את הביוב העירוני. האגם היה מצופה בשכבה יפה של בוץ מדמנה עבה וסמיך מאד. עובדה זו חשובה להמשך הפרק, לא לחינם אני מתאר לכם גם את חלקה המניב ריחות של העיר. רחובות העיר הכילו בתי אבן בעלי קומה אחת או שתיים. אם השנים גדלה האוכלוסיה וקברניטי העיר החליטו כי לא פורצים את גבולות העיר לצפון או לדרום. כדי לאכלס את האוכלוסיה ההולכת וצומחת החלו במרץ לבנות את אדינברו לגובה. הבניה נעשתה כנראה מהר מדי וללא מחשבה ותכנון לעתיד הרחוק. הקומות העליונות נבנו ברובם מעץ. הבניינים שהגיעו ל-12 ואף ל-13 קומות נטו ברוחות העזות והתנדנדו ולעתים גם קרסו. עקב עובדה מצערת זו הקומות העליונות הוצעו במכירה במחירי סוף עונה ומכאן ששוכנו בהם בעיקר עניי העיר. העשירים תפסו להם מקום טוב ב... אמצע. הקומות התחתונות, נמכרו אף הן במחירים נמוכים לעניים.

מובן לנו מדוע העשירים בחרו לא להתגורר בקומות העליונות, אך תודו כי די מוזרה העובדה שהם ויתרו על קומות הקרקע, הרי מעליות לא היו בימים ההם. הסיבה לכך כרוכה במערכת העיכול שלנו. בימים ההם לא רק מעליות היו מצרך נדיר ודמיוני, גם דברים פשוטים יותר לכאורה כגון צנרת, מים זורמים ומערכת ביוב לא היו בהישג יד. הפתרון שנמצא לאיסוף ופינוי תוצרי הלוואי של גוף האדם היה בדמות דלי גדול שהוצב בכל דירה. מה לעשות שכל דלי, רגע לפני שעולה על גדותיו, צריך לרוקן ולהכין לשימוש ליום המחרת. את מלאכת הריקון היו עושים מחלון הבית, לרחוב.

כדי לא לגרום לכאוס וכדי לאפשר לתושבי העיר מעבר בטוח ונקי ברחוב הוחלט על שעה מסוימת ביממה שבה כולם ללא יוצא מן הכלל, מרוקנים את הדלי. 22:00, בדיוק כאשר נשמעים צלצולי פעמון הכנסיה. עכשיו אנו מבינים מדוע העשירים פסחו על קומות הקרקע. מי רוצה לגור בקומת קרקע שסופגת כל לילה ב-22:00 מטח כבד של...

אגב, מי שהחליט אז על השעה שבה מרוקנים, לא הביא בחשבון כי זו בדיוק השעה בה כל הפאבים נסגרים על פי חוק והמוני שיכורים צועדים, מתנדנדים להם ברחובות העיר בדרכם הביתה. לכן, על מרוקן הדלי היה לצעוק רגע לפני ששפך את התוצרת מהחלון "גארד די לו". לדעת מומחים מדובר בשיבוש נדיר של צרפתית והכוונה היא "הישמרו מהמים". קריאה זו נתנה את האות לאלו שברחוב להיצמד בגבם לקיר הבנין כדי למזער מגע עם ריקושטים. מי שלא היה בקרבת קיר יכול היה לצעוק בחזרה "הולד יור הנד" ולקוות כי המרוקן אדיב מספיק כדי להמתין מספר שניות לפני ששפך את תכולת הדלי. אני לא יודע אם כל זה נכון ואם כך התנהלו הדברים בימים ההם, בכל מקרה בין אם אמת צרופה בסיפור ובין אם לאו, משהו מסריח בסיפור הנ"ל. עוד עובדה מעניינת היא בימים ההם היה לא חוקי להיצמד לקירות המבנים, עקב בעיות היגיינה...

אחרי שסיימנו את קטע הסיור הזה, התקדמנו והלכנו לרחבה שליד הכנסיה העתיקה שבמייל המלכותי. ברחבה שמדרום לכנסיה שכן בית הקברות, היום יש מגרש חניה. ממזרח לכנסיה היתה רחבת השוק. לשוק היו כמו היום כמה ייעודים. ראשית, מקום מסחר לגיטימי כמובן. שנית, מקום בו נפגשו תושבי העיר לרכל, להשמיע ולשמוע סיפור. אבל הכי חשוב, בשוק, בעיקר כאשר היה הומה אדם, או אז היה זה המקום בהא הידיעה להכריז על אישה שהיא... מכשפה. למה? ככה. כי כל מה שצריך לעשות זה להצביע (אפילו שלהצביע זה לא מנומס) על ה"מכשפה" ולקרוא "מכשפה מכשפה"!!! תוך שניות מספר היו מצטרפים לקריאות כל באי השוק, ההמולה הייתה גדולה ואב הכנסיה היה יוצא כדי להכריע בסוגיה. אגב, אישה הוכרזה שהיא מכשפה מכל מיני סיבות, כולן טובות. למשל אם היא עשתה יותר מדי רעש. או שאולי היא הייתה סקסית מדי ומשכה תשומת לב מגברברי העיר, אפילו מהנשואים שביניהם רחמנא ליצלן. בכל מקרה אב הכנסיה היה שומע קריאות "מכשפה מכשפה", היה יוצא אל ההמון, עומד ניצב נישא מעליהם בראש גרם המדרגות ומכריע, מכשפה, או שמא סתם קריאות שווא. עכשיו נשאלת השאלה כיצד מכריעים? אז יש שתי אפשרויות לבדוק ואל תנסו את זה בבית כמו שאומרים. אפשרות אחת, היה אב הכנסיה לוקח מסמר גדול וחד, ונועץ אותו בגופה של הנאשמת כמה עשרות פעמים. אם היה יוצא ממנה דם אז מדובר ביצור אנושי למהדרין והיא חפה מפשע. אך אם, ואפילו נקב אחד בגופה, לא היה מוציא דם אז זו הוכחה ודאית כי שם שוכן בגופה השטן, מכאן מדובר במכשפה וגזר דינה עינויים ומוות בשריפה!

לאב הכנסיה היה פטנט כזה, שבמקום לדקור הוא היה מחליק את המסמר אל תוך כף ידו הקמוצה לאגרוף, כך שלצופה מן הצד זה ייראה כמו דקירה, אבל דם לא יצא ממנה. מעניין כמה מכשפות הוא מצא... בעיקר לנוכח השמועה הזדונית כי הוא עבד על עמלות.

האפשרות השניה לבדוק את מידת מכשפותה של הנאשמת הייתה כדלהלן. זוכרים את הלוך? האגם שעוטה על עליו גלימת בוץ מדמנה סמיך וכבד? יפה. אז ככה, מצליבים את ידי הנאשמת ומחברים את אגודליה לברכיה באמצעים שדפי הבלוג לא ייסבלו את תיאורם. עכשיו כל מה שנותר הוא להשליכה במצב זה אל הלוך. אם היא טבעה, אז אופס, מצטערים, טעינו. לא מדובר היה במכשפה. במקרה כזה היו מושים את הגופה מהלוך, מנקים, שוטפים ומביאים לקבורה נאותה. ייתכן ואפילו מתנצלים בפניה. אבל, והיה והיא צפה, ולא שקעה וטבעה, מדובר בזיהוי ודאי של מכשפה וסופה כבר תואר קודם לכן ולא נרחיב על כך שוב. רק נזכיר מה הסיכוי לטבוע באגם המצופה שכבה עבה של בוץ סמיך חצי יבש. רוב הסיכויים הם שנמצא מכשפה...

הסיור שלנו המשיך וירד אל מרתפי העיר אשר מתחת אל פני האדמה. לא ארחיב על המשך הסיור מהטעמים הבאים. ייתכן ואולי ואכתוב פרק נפרד על חלקו הזה של הסיור ואני לא מתחייב כאן לכלום.

במידה ולא ארחיב בכתיבה בפרק נוסף, חלק זה של הסיור יישאר לכם אם וכאשר תחליטו לבוא לבקר באדינברו...

להתראות בפרק הבא.

ראוליניו

לפני הכל אני חייב הסבר. נכון, המון זמן לא כתבתי כלום, למרות שלבטח לא תקבלו את הסברי אני מוצא לנכון לפתוח עם תירוצים. אז ככה, ראשית כל הייתי עסוק. שנית הייתי עייף. בנוסף לכך חיינו כאן נכנסו למאין שגרה ולא נרשמו אירועים שהציתו בי את רוח הכתיבה. בין אם קיבלתם את התירוצים ובין אם לא עליכם להבין דבר אחד חשוב. מעתה והלאה אני לא מתחייב כי מה שייכתב בבלוג יהיה אמת כפי שהיה עד עכשיו. ייתכן ואתחיל להשתמש בדמיון כדי לספק את הסחורה. לכן תוכלו לרק לנחש מה באמת קרה, ומה מעולם לא התרחש.

חדי העין יבחינו כבר כאן כי העסק עלול להפוך למענייו הרבה יותר ממה שהיה...

בכל מקרה, את הפרק הנוכחי אני רוצה להקדיש לראוליניו.

ראוליניו, או כמו שהסקוטים קוראים ומעתה גם אני, ראולינו, ללא ה-"יו" בקצה, הוא השוטף כלים והסבל של המטבח שלנו. באנגלית קוראים לזה KITCHEN PORTER והתרגום היחידי שהצלחתי למצוא הוא "סבל מטבח". (גילוי נאות - לא ממש התאמצתי למצוא תרגום...שאלתי רק את גוגל)

כמו שקורה לעתים קרובות מדובר בעבודה קשה מאד וחשובה לא פחות אולם נטולת כל זוהר וחן. סבל המטבח אמון על שטיפת כל הכלים, הוצאת הזבל, שטיפת המטבח בבוקר ובלילה ובכלל חייו הם די בזבל. לפחות בשעות העבודה. לדעתי האישית וקוראי הבלוג הטבחים יסכימו, סבל מטבח גרוע זו לא בדיוק חגיגה לטבחים. בעיקר בשעות שבהן אנו עסוקים בשרות, יעני כאשר המסעדה פתוחה ואנו ממש מגישים מזון ללקוחות. בעיקר אז עולה חשיבותו של סבל המטבח ואז כל טבח רוצה סבל מטבח טוב.

ראולינו נולד לפני 43 שנים בכפר נידח באיזור הררי בדרום ברזיל. עובדה זו מסבירה את הפורטוגזית השוטפת שהוא דובר. הוא גדל בסביבה כפרית ועיקר ההשכלה שרחש בילדותו ובנערותו היא עבודת חווה קשה ומאומצת.

אגב עד היום ניתן לראות פירות ההשכלה הנ"ל מרוכזים בזרועותיו החסונות.

כשגדל ראולינו והפך לגבר היה מלא תקווה לבנות לעצמו חיים יפים בכפרו אשר בהרים. הוא נשא לאשה את אהובתו והקים חווה משלו אך המציאות הכלכלית הקשה קפחה על ראשו יותר מהשמש. תוך מספר שנים הבין את מה שכל יצור שורדני בעולם של ימינו מבין. בשביל לחיות כמו בן אדם צריך כסף. מעבודה קשה בחווה מפיקים המון דברים, חוץ מכסף. מכאן לא נותרה ברירה בעיניו והוא עזב את ביתו אשר בהרים, עזב את אשתו ובתו הקטנה ונסע לארה"ב לחפש עבודה. מצויד בתיק קטן וחמוש בתודעה כי את אמונו עליו לתת בכלכלה האמריקאית במקום בזו של ברזיל נסע ראולינו לבוסטון מסצ'וסטס. העובדה כי אוצר המלים שלו בשפה האנגלית לא עולה על מניין אצבעותיו ואני מדבר על אצבעות הידיים בלבד לא הפריעה לו. ראולינו נחוש היה להגיע ולמצוא עבודה אשר ממנה יפיק דולרים אמריקאים טבין ותקילין וירוקים. ממקצתם יממן את מחייתו ואת היתר ישלח למשפחתו אשר נותרה אי שם בהרים של דרום ברזיל. כך חשב.

אגב, אני לא מכיר את סיפור המסע עצמו מברזיל לבוסטון. אני יכול להמציא, אבל אני אשאיר חלק מהעבודה לכם. בכל מקרה אני אתן לכם מבוא להשראה למסע: הוא יצא רכוב על פרד מביתו עד העיר הגדולה הקרובה, שם עלה על רכבת בהתגנבות יחידים. בריו דה ז'נרו הוא גילה ששדדו אותו ותפס טרמפים עד הגבול עם ארה"ב. מיד אחרי שחצה את הגבול הוא עבד שבוע בשטיפת מכוניות אצל מהגר מקסיקני ובכסף שחסך לקח רכבת לבוסטון.

עכשיו כשהוא בבוסטון התחיל לחפש עבודה במרץ. באפריל הוא מצא. שוטף כלים בסניף של דאנקן דונאטס. (או במבטא המשעשע של ראולינו, דאנקי דונה). שש שנים תמימות החזיק בעבודה הזו והיה מרוצה. אפילו כשבמרוצת השנים חלו הוריו ומתו. אפילו כאשר אשתו עזבה אותו לטובת איש עסקים מצליח מריו דה ז'נרו. ראולינו תמיד חייך, שטף, ניקה, הגיע ראשון לעבודה ועזב אחרון.

את כל המכות שספג, מות הוריו, עזיבת אשתו, הוא קיבל עם חיוך. אך את התרסקות הדולר הוא לא יכל לשאת. לכן גמלה החלטה בליבו ולפני שנתיים הגיע דרך איטליה לסקוטלנד, הפעם שם את מבטחו בכלכלה הבריטית בכלל ובפאונד בפרט.

הערת ביניים קטנה. אף אחד לא יודע כיצד משיג ראולינו אישורי עבודה ומחיה בכל מדינה אליה הוא מגיע. לפי תעודה שראיתי יש לו אפילו אישור לחיות ולעבוד באיטליה. מאז קיבל תעודה זו הוא מצהיר כי הוא "איטליינו אוריג'ינל". בכל מקום אשר אליו מגיע ראולינו הוא מיד לומד להגיד "אני אוהב את המדינה" בשפה המקומית. מעבר לזה הוא ממשיך לדבוק בפורטוגזית שלו. למרות שכבר שמונה שנים הוא חי בארצות דוברות אנגלית אוצר המלים שלו לא גדל בהרבה. יש שמועה כי הוא הגדיל את אוצר המלים באנגלית עד כדי מספר האצבעות גם ברגליים. לראולינו זה ממש לא משנה, הוא מיישר את הסביבה אליו ומלמד פורטוגזית עם חיוך.

לפני חמישה חודשים התחלתי אני לעבוד עם ראולינו בדוג'ס. בתחילה גם אני נפלתי בפח. גם אני חשבתי לעצמי ביהירות מסוימת, איכר ברזילאי, שטף כלים, מה הוא כבר יודע מה הוא כבר מבין.

ראולינו, תאמינו או לא יודע ומבין הכל. כשצריך הוא גם מסביר, הרבה בשפתו שלו וקצת באנגלית. תמיד עם קצת פנטומימה ושפת גוף חביבה. ראולינו ממשיך להגיע ראשון לעבודה ולעזוב אחרון. תמיד הוא מחויך ותמיד עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר. כולל עזרה בעבודות מטבח שאינן כוללות נקיון ושטיפה כמו למשל קילוף תפוחי אדמה. עכשיו כשכל צוות הטבחים התחלף, נשארנו רק אני, וייסלב וראולינו שרידים אחרונים לצוות הישן.

וייסלב הוא הסבל מטבח השני והוא ראוי כנראה לפרק משל עצמו.

ראולינו עוקב אחרי הנעשה במטבח ואין הוא מפספס דבר. כאשר אנו לא מוצאים משהו, איזה מכשיר מסוים, תמיד ראולינו יודע היכן הוא נמצא. הוא גם עוקב למשל אחרי התקדמות הטבחים. ראולינו ראה אותי מגיע לפני חמישה חודשים. הוא הבין מיד כי אולי עתידי עוד לפני, אך עבר אין לי בעבודה מסוג זה. באנגלית שבורה הוא קורא לשף מתחיל "שף קטן". עכשיו התקדמתי קצת ועברתי למדור מנות עיקריות ואפילו למדור ה-PASS, משם יוצאות המנות למסעדה. ראולינו ניגש אלי לפני כמה ימים ואמר לי: "Today you very chef". חייכתי אליו בחזרה ואמרתי תודה. "אין בעד מה" הפטיר בפורטוגזית וחזר לעמדת השוטף כלים, מסתכל על עוד סיר ענק שאחד החבר'ה שרף בו היטב את תבשיל. כל אדם אחר במקומו היה יוצא מכליו (תרתי משמע) לנוכח היצירה החרוכה והשחורה שדבוקה לתחתית הסיר ומסרבת לצאת משם. ראולינו רק מחייך, אומר "בלאקי נו גודי" , משמע, שחור, לא טוב, (אגב, אמירה שהולידה הר של בדיחות גזעניות, אבל רק בדיחות). משרה את הסיר במים רותחים עם הסבון הכי חזק שיש ומתחיל לגרד את התחתית עם שפכטל. ככה יום אחר יום, ששה ימים בשבוע ותמיד ברוגע ועם חיוך. הוא סובל את כל השטויות שלנו. לעתים אני חושב כי אין דבר שיכול לעצבן אותו. כל כך רגוע ושליו האיש. למרות שהאיש הוא אגדה שקיימת באמת, לפני שבוע נוכחתי לדעת כי גם לרוגע שלו יש גבולות. ריאן, נער בן 16 שעובד איתנו הוא כרגע הטבח שמספק הכי הרבה עבודה לראולינו. כבר למעלה מחודש שריאן איתנו וכל יום שהוא עובד לסבל המטבח צפויה כפל עבודה מאשר יום בו ריאן בחופש. אל תטעו לחשוב, ראולינו סובל יפה מאד גם את ריאן. אפילו כשהילד מתחצף, או נוהג כמנהג נערים החושבים כי הם המציאו את הגלגל. ריאן מקבל קרדיט שכל טבח אחר לא היה מקבל, ככה זה עם ילדים. מערכת היחסים בין ראולינו לריאן נראית בדרך כלל כמו בין אב לבן. אב רגוע מאד לבן עם יותר מדי מרץ.

ריאן מתרוצץ, מדבר בכל רם, טופח על שכמו של ראולינו כאילו מבקש ממנו להזדרז ולמלא אחר מבוקשו. "תביא לי צלחות סניור" צועק ריאן לראולינו, "מהר סניור" ממשיך ריאן. ראולינו עומד והצלחות הנקיות בידו האיתנה, מחייך וממתין. "בבקשה סניור"? שואל ריאן בקול מהוסס מתחנחן למחצה. או אז מגיש לו ראולינו את הצלחות ומפטיר עם חיוך "פוקיניו"! בתרגום לעברית - קטן. ככה לאט לאט ביססו השניים מערכת יחסים בריאה. ריאן עושה שטויות וראולינו מתקן אותו. ריאן מסביר לראולינו בסקוטית שוטפת שספק עם ראולינו מבין ממנה משהו כל מיני דברים. ראולינו בשלו עונה בפורטגזית, באנגלית שבורה ובפנטומימה ומנסה לעבוד עם ריאן על כך שלא יחזור על אותה טעות יותר מפעמיים. למה פעמיים כן? פעם ראשונה כי הוא לא ידע, פעם שניה כי הוא שכח שהוא כבר יודע. לעתים כשרצף המעללים של ריאן עולה על יותר משלוש שטויות לדקה ראולינו מוריד את החיוך מפניו ופשוט מנקה אחרי ריאן. כך היה כל הימים אשר בילו יחדיו במטבח הצפוף וההומה שלנו. עד אשר ריאן הרחיק לכת ועשה מה שלא ייעשה. הילד ניסה לקחת מכסה פלסטיק כדי לסגור איזו קופסא עם מזון טרי. המכסים הללו מאופסנים בסלסלה יחד עם כל חבריהם ממתינים בסבלנות שמישהו יזדדק להם. מסיבה לא ברורה, תמיד, אבל תמיד יש לנו יותר קופסאות ממכסים. כבר סיפרתי לכם קודם שמי שיודע הכי טוב כל דבר במטבח זה ראולינו. הוא מבין אולי יותר מכולם את הרגישות שלנו לשמירה על המכסים הקיימים! ריאן כאמור, ניסה לקחת מכסה אחד, משך את הסלסלה מהמדף העליון עליו היא שוכנת ופיזר את המכסים (בטעות כמובן) על כל רצפת המטבח.

עד כאן זה לגיטימי ואפילו קורה לפעמים לא רק לריאן. התגובה המיידית של כולם היא קריאת "הייייי"!, ואז אוספים את המכסים מיד. ראולינו הציץ מעמדתו וצפה בנעשה, שמע את ה"הייייי"! שלנו וחזר לרחוץ מחבתות. אחרי כדקה הציץ שוב כדי לוודא ש"הפורקיניו" אכן אוסף את המכסים. ריאן לעומת זאת בעיקר חשב הפוך מראולינו ושיער כי הכי מצחיק יהיה לרקוד על המכסים. כך קרה שריאן מיד פצח בהליכת הירח המפורסמת של מייקל ג'קסון על המכסים תוך כדי הקפדה יתרה למעוך וללכלך כל אחד ואחד. כאן נשבר ראולינו בפעם הראשונה מאז פגשתיו. הוא רץ אל ריאן ושאג עליו כמו שכנראה לא שאג מעולם. עצבנותו היתה כה טהורה עד כדי כך שראולינו הפעם רק צעק בפורטוגזית. הוא לא ניסה להסביר באנגלית. הוא לא ניסה להדגים בפנטומימה, שהיא שפה די מקובלת אצלינו כפי שכבר הבנתם בין שני אנשים שלא דוברים מילולית איש את שפת רעהו. אני מניח שריאן לא הבין אף מילה ממה שראולינו צעק עליו באותה דקה. אני יודע שאני ושאר הנוכחים במטבח לא הבנו אף מילה. אבל אני מניח גם כי גם ריאן הבין כמו כולנו שנחצה כאן איזשהו קו אדום... המסר עבר.

יום אחרי "אירועי ריאן והמכסים" הסביר לי ראולינו בשקט. מעבר לצורך התמידי במכסים שבדרך כלל חסרים במלאי. מעבר לעובדה כי עכשיו בזה הרגע הוא "הרוויח" ביושר עוד שעת עבודה עליה היה כמובן מוותר בחיבה. מה שעמד לנגד עיניו היא העובדה כי לקוחות המסעדה עוברים במסדרון הסמוך. הם עלולים לראות את המתרחש ולפרש זאת בדיוק כפי שזה נראה. וזה לא נראה טוב. טבחים, מכל גיל ומכל חתך אוכלוסיה, ללא הבדל דת גזע ומין, לא צריכים לרקוד על הציוד אותו זה עתה העיפו במשובת נעורים לרצפת המטבח המטונפת.

כן, זה הוא ראוליניו. תמיד הוא יהיה שם, יחייך ויעשה מה שהתבקש ועוד קצת. האיש שלא יודע לנוח.

האיש שכאשר הכריחו אותו לשבועיים חופש אחרי שנתיים של עבודה, ניצל את החופש מהמטבח כדי לעבוד במקום אחר עבודה מזדמנת.

האיש שלא כועס ומתרגז מעולם. חוץ מהמקרה שבאמת עצבנו אותו...

שנה עברה שנה חלפה...

את ערב ראש השנה החדשה הייתי אמור לבלות בחיק גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם). מאחר ועבדתי כידוע לכם בערב הקריסמס הובטח לי ערב ראש השנה חופשי. אבל מקרה שארע כך קרה. באחד הימים שבין הקריסמס לראש השנה קיבלתי מסרון (SMS) מג'יימי, השף. "מייקי לא הגיע לעבודה היום, הוא לא עונה לי, האם תוכל לבוא לעבוד היום"? כמובן שעניתי בחיוב ועל אף שהיה זה יום חופשי שלי הגעתי למסעדה, החלפתי לבגדי עבודה ונכנסתי למטבח. ג'יימי קיבל את פני כשחיוך נבוך מאיים להשתלט על פניו החביבים. "מבחינתי אין יותר מייקי, אם הוא לא מתקשר אלי עוד היום הוא מפוטר, לאלתר". בנקודה זו אציין כי זו הפעם השלישית בחודשיים שחלפו שמייקי לא מופיע לעבודה ולא עונה לטלפון. עקב העובדה שציינתי זה עתה לא יכולתי אלא להבין את ג'יימי שמאס במעללי מייקי. בכל מקרה מייקי לא התקשר אל ג'יימי, ג'יימי החליט שמייקי מפוטר, ומכאן נותרנו צוות מצומצם להחריד. עכשיו לא נותרה לג'יימי ברירה אלא לשנות את כל הסידור עבודה וכך מצאתי את עצמי עובד במטבח גם בערב ראש השנה כאשר כל העיר חוגגת. אגב, מייקי לא יצר קשר עד היום עם ג'יימי והרמז העבה שהוא שלח הפך לעובדה מוצקה כבטון, מייקי התחפף בטרם עת, תוך כדי שהוא שם על כולנו קצוץ.

כמי שלוקח דפקט והופך אותו לאפקט ניצלתי את העובדה שיש לי יומיים לתכנן את אירועי ראש השנה שלי ושל גיתית מחדש. כינסתי אותי ואת גיתית לישיבת חירום, שלפנו תכנית חלופית ואישרנו אותה פה אחד. של גיתית...

להלן פרטי התכנית: אני, יוצא בבוקר לעבודה, עושה מה שאומרים לי ומתנהג יפה. גיתית, יוצאת בשעה 21:45 מהבית אל המסעדה, ומתקבלת שם ע"י מת'יו קאלי הג'נרל מנג'ר. מת'יו מושיב את גיתית ודואג לה לשתיה עד אשר אני מסיים את כל עבודות המטבח, כולל את הבירה של אחרי העבודה. ממש כאן בשלב זה, אני מחליף בגדים בחדר האחורי וחובר אל גיתית לעוד משקה אחד. בדיוק בשעה 23:50 אנו יוצאים מהמסעדה ופונים מזרחה אל עבר פרינסס סטריט (רחוב הנסיכים) שם מתרחשת כל החגיגה. התכנית פעלה כהלכה ולא הפרעות מצד כל הגורמים שנגעו בדבר וממש בשעה 23:54 היינו ממוקמים בעמדת תצפית מצוינת לצפות במופע הזיקוקים המרהיב, או במילות זוהיר בהלול, מופע הזיקוקים הספקטקולרי יוצא הדופן!

מה אני אגיד לכם, ברכותי לראש העיר, להנהלה ולמשלמי המסים. מופע זיקוקים שלא מבייש אף בירה אירופית שנמשך בין שש לשבע דקות וכלל רפרטואר מרשים ביותר של פצצות. אגב, אין אני ו/או גיתית נמנים על משלמי המסים, ככה זה שאת/ה סטודנט כאן. ושוב, תודה גדולה למשלמי המסים.

לאחר מופע הזיקוקים והנשיקה המסורתית התחלנו להתקדם לאט לאט לעבר הבית. רחוב פרינסס שנסגר לתנועת רכבים התמלא בימות בידור ודוכני אוכל ושתיה חמה חריפה. בפארק המשתרע במורדות רחוב זה הופיעה להקת מדנס המיתקמבקת. מפלסים דרכנו בהמון האדם השיכור הרגשנו קצת כמו שני דגי סלמון השוחים נגד הזרם. מדי פעם מצאנו עצמנו מחובקים עם חבורת שיכורים צוהלת ושמחה. באחת מהפעמים הם אפילו בירכו אותנו בברכת "מזל טוב" ו"לחיים" כאשר חשפנו כי מקורנו בארץ הקודש. הגענו הביתה עייפים אך מאושרים על שזכינו לחגוג את ראש השנה המקומי כהלכתו. כמנהג בני האדם העייפים פנינו לשינה עריבה שנמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות. התעוררנו אל שנה חדשה, עשור חדש ויום חדש, מרשים!

בשבילי באופן אישי השינוי הכי גדול שהשנה החדשה מביאה איתה הוא החלפת כל צוות המטבח של הדוגס'.

בקצרה הנה הסיבות, אך לפני כן רשימת הצוות הנוכחי. ג'יימי, קולין, סאם מייקי וכמובן עבדכם הנאמן.

כידוע לכולנו מייקי כבר פרש לדוקים. סאם עוזב בתחילת פברואר לטובת טיול בעולם. קולין עוזב בסוף ינואר לטובת טיול באירופה וג'יימי עוזב באמצע ינואר לטובת מסעדה חדשה שתיוולד אי"ה בקרוב למשפחת הדוגס'. שמה בסקוטלנד יהיה "סי דוגס". מי שניחש שיגישו שם בעיקר מאכלי ים, צדק. לצערי המערכת עניה מדי כדי לחלק פרסים. מי שצדק יכול יחד עם זאת לטפוח לעצמו על השכם.

חששותי העיקריים נבאו מכך שג'יימס השף הראשי של התאגיד הנבנה כאן יהיה הבוס החדש. חוץ מ"שלום שלום" לא ממש יצא להכיר אותו ושמעתי שמועות שהוא בוס קשוח. גייסתי את מיטב נסיון החיים שלי והתייעצתי איתו. נסיון החיים שלי לימד אותי ויעץ לי לא להיות ניזון משמועות. כמו קוסם מכשף, נסיון החיים שלי יעץ ונעלם מותיר אותי בדד לקבל החלטה, אז קיבלתי. אני אתן לג'יימס הזדמנות לזמן אותי לשיחת היכרות ביום הראשון, מטרת השיחה תהיה להזים שמועות מרושעות ולתאם ציפיות האחד מהשני. במידה וג'יימס לא ישכיל לזמן אותי לשיחה שכזו לא תהיה לי ברירה ואני אאלץ לזמן אותו. ג'יימס התייצב ליום העבודה המשותף הראשון חמוש במצח מלא קמטים של בוס עם חשיבות עצמית מופרזת. במהלך אותו יום הוא מיעט לשוחח איתי והתרכז בחלוקת הוראות והנחיות תוך כדי שהוא מקפיד לצחקק מדי פעם עם קולין. עברנו את היום הזה בצורה חלקה וללא מהמורות של ממש אבל המתח היה באויר. בסופו של יום הרגשתי טוב מאד אבל ג'יימס "שכח" שלדעתי עליו לכנס שיחת היכרות. כך קרה שאני, קומי שף חסר נסיון בעליל מזמן שף העתיד לנהל בקרוב 3 מסעדות ופאב לשיחה. ג'יימס שיחרר מעט את הקמטים שעיטרו את מצחו כל היום והחליף אותם בפרצוף משועשע משהו מהעניין. מיותר לציין כי מבחינתי זה לא נראה ממש מוזר מאחר ואני נושא עימי לפחות 10 שנות נסיון ניהול. החדשות הטובות הן שמהשיחה עלה כי ג'יימס אינו בוס קשוח אלא סמכותי ואפילו בנושאי ניהול אנו חולקים גישה ניהולית משותפת.

את ההבדלים בינו ובין ג'יימי היה ניתן לאמוד כבר ביום הראשון. ניסיתי להסביר לגיתית את ההבדל ההתנהגותי של סאם למשל הידוע במעלליו השטותיים בדרך כלל. כשלא ידעתי איך לנסח זאת הזכרתי לה את ההבדל בהתנהגות של ביג, כלבתנו האהובה כשאני בסביבה לעומת כשאני לא נמצא. פשוט סמכות מגדירה גבולות וגורמת להתנהגות להתייצב על סקאלה בריאה. השינוי הנ"ל בכל מקרה עשה לי רק טוב בינתיים מאחר ולפני כן הבלאגן שרר בכל פינה של המטבח. יתרון נוסף הוא שג'יימס מורה יותר טוב אז אני מקווה לשפר את כישורי הבישול שלי בצורה ניכרת בקרוב מאד. לסיכום העניין, עכשיו כשג'יימס בסביבה כנראה לא נגיש יותר קדירות שהירקות בהן לא התבשלו כמו שצריך. כנראה גם ניפרד לשלום מהגשת קומפוט שרוף וחריף יתר על המידה וייתכן ונתחיל להגיש רק אוכל ראוי להגשה...

אל תבינו לא נכון, זה לא שעד עתה הגשנו רק אוכל שרוף או לא מבושל, אבל גבולות הגזרה של ההגדרות לבישול נכון שהיו רחבים כמו ארץ כנען התנ"כית שגבולותיה באיזור הפרת והחידקל, הצטמטמו עד כדי ארץ ישראל מודל 2010.

בנימה אופטימית זו אחתום את הפרק הזה. זכרו תמיד, כאשר אין לכם מושג איך להתקדם בנושא מסוים או חשים אתם כי נתקלתם במבוי סתום, זמנו את נסיון החיים שלכם לשיחה, זה עלול לסייע.

תקופת החגים

הביטוי תקופת החגים ודאי מעורר אצלכם זכרונות מראש השנה, יום כיפור וסוכות. לכל אחד מאיתנו יש זכרונות נעימים מתקופת החגים, אלא שהפעם אני רוצה לספר על תקופת חגים אחרת, החגים בסקוטלנד. אגב, אני יודע שכריסמס וראש השנה האזרחית אינם מיוחדים לסקוטים, אבל כאן חוויתי אותם השנה. כידוע לכם לעם הנוצרי אין הרבה חגים לחגוג ולבטח לא חגים בסדר גודל של קריסמס וראש השנה. אני מוצא לנכון לציין זאת נוכח העובדה כי לנו היהודים יש אולי כמה חגים יותר מדי. אי לכך ובהתאם לזאת היה ראוי לתת להם לחגוג את חגיהם בצורה אקסלוסיבית. בכל זאת לנו כיהודים היה חשוב להידחף להם בכל הזדמנות אפשרית גם עם חנוכה. כך יצא שכשבועיים לפני חנוכה/קריסמס, (שמעתה ייקרא "חנוכריסמס") הוזמנו ע"י חברה של גיתית לאוניברסיטה להתכנסות חברים והרמת כוסית לכבוד החגים. אמנם ביום המפגש עבדתי במסעדה, והרי אנו עובדים עד שעות מאוחרות, אבל טרחתי לבקש שחרור מוקדם מהשף כי יש לי איזה חג יהודי לחגוג. כמובן שהוא נעתר (בשמחה?) לבקשתי וכך הפתעתי את גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם) והגעתי בזמן. תוהה אני למה כאשר יש לי אישור לאחר אני טורח להגיע בזמן. ביננו, אני מקווה שזה יוכל לעמוד לזכותי בפעם הבאה שאאחר ללא אישור. בכל מקרה כך התכנסנו לנו 3 ישראלים, אנגלי 1 ועוד 2 בנות מוונצואלה לציין את חנוכריסמס בדירתה הנעימה והחמימה של שרון. מאוחר יותר הצטרפו גם זוג מגרמניה. נושאי השיחה באותו ערב היו ודאי סתמיים כיאה לכל מפגש שכזה וסבבו בעיקר סביב הא וסביב דא. אולם דבר אחד נחרט בזכרוני ומשום מה לא זז משם עד כתיבת שורות אלה. הבחורה מגרמניה החלה לספר כמה רע לחיות שם. משלמים המון מסים לשווא וללא תמורה. הערים "נסגרות" מוקדם ואין מספיק מקומות בילוי. העם היושב בגרמניה אינו מספיק שמח וחש צורך לחגוג. למעשה היו לה המון דברים לא טובים לספר על גרמניה. באיזה שהוא שלב שאל אותה הבחור האנגלי מה כן טוב בגרמניה, והיא ענתה, הרכבות. הספיק מבט אחד שלי אל גיתית ובצורה אילמת ללא כל מילה הבהרתי לה כי יש בפי בדיחה והיא "שמענו כבר על המוניטין המעולה של הרכבות הגרמניות". מצד שני הספיק מבט אחד אילם של גיתית אלי שהבהיר לי שעדיף ואמלא את פי מים. מאחר ואלו לא היו בהישג יד מילאתי פי ביין ושמרתי בלבי את ההלצה הנ"ל כדי לחלוק אותה עמכם.

אותו ערב הסתיים לו איפשהו סביב 3:00 בוקר אז חזרנו לנו הביתה בטיול רגלי לילי. בדרך נגלו לעינינו מחזות של בליינים מסורתיים כאן. אנשים, גברים ונשים כאחד, במיטב בגדיהם ותסרוקותיהם, שרועים על מיטב המדרכות של אדינברו שיכורים עד כדי אובדן חושים. אנחנו דבקנו במטרה והגענו הביתה. הלכנו לישון שמחים ומאושרים ולמחרת היום קמנו נחושים לצאת לבלות בפארק שבנו במיוחד לכבוד הכריסמס. תיכף ומיד אחרי שסיימנו לשתות קפה של בוקר, סיימנו כביסה וסיימנו לנוח צהריים יצאנו לפארק. הפארק שבנו לכבוד כריסמס עוסק בכמה מתקני שעשועים ובהרבה יותר ביתני עץ קטנים וחמודים. בביתנים הללו תוכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים כגון כובעי צמר או שוקולדים. מוצרי יסוד פחות חיוניים ואף פחות טעימים כמו לחמניות עם נקניקיות. מוצרי יסוד סקוטיים כגון וויסקי ויש גם ביתנים המוכרים מזכרות שטותיות שלאף אחד אין מה לעשות איתן. בהגיענו לפארק הבנו שיש בו פוטנציאל אדיר לבלות ממש בכיף. אפשר לעלות על גלגל ענק, להחליק על הקרח ולהתעכב ליד כל ביתן וביתן. טוב נו, אולי לא על יד כל ביתן של נקניקיות, אבל בטוח ליד כל ביתן של שוקולד. ישר הבנו שאם מזג האויר היה מתאים היינו מבלים שם 5 שעות בכיף אבל בגלל שקפאנו מקור חזרנו הביתה אחרי שעה אחת בלבד.

אגב, שבועיים וחצי מאוחר יותר התברר לי שלא צריך לשלם כדי להחליק כאן על קרח...

בכל מקרה הימים עברו והכריסמס התקרב בצעדי ענק. יום אחד ניגש אלי מייקי, חבר לעבודה. "האם תוכל לעזור לי ולסחוב איתי את עץ חג המולד הביתה מהחנות"? הוא שאל ואני כמובן עניתי בחיוב. יומיים אחר כך נפגשתי איתו בתחנת האוטובוס ונסענו לקנות עץ. מה אני אגיד לכם זו הייתה חויה מרתקת. אם תרצו לרכוש כאן פעם עץ חג מולד אמיתי עליכם להיות בקיאים בארבע פרטים. פרט ראשון, עץ לא קונים בחנות אלא במגרש אחורי של בנין שהבריון השכונתי השתלט עליו כדי למכור עצים. כדי לסמן ללקוחות פוטנציאליים כי כאן ניתן להשיג עצי חג המולד ישנו שלט עם איור של עץ אשוח ירוק בכניסה לכל חצר שכזאת. שני צדיו של השלט צבועים אדום כי זה צבע הכובע של סנטה (ובכלל צבע הכריסמס). אם תעצמו עיניים ותדמיינו את זה תבינו למה חשבתי לרגע שאני בלבנון. פרט שני אם אתם רוצים עץ גדול ויפה אל תחכו עד שבוע לפני החג כי לא יהיה. פרט שלישי תתכוננו לא להתמקח על המחיר ולהיפרד לפחות ממאתיים שקל עבור עץ שהתפשרתם עליו. עכשיו כשאתם מלומדים היטב אתם יכולים לצאת לרכוש עץ חג מולד באדינברו. מאחר ומייקי כבר היה חמוש בידע הנחוץ ידענו בדיוק לאן ללכת. מה שמייקי שכח הוא הפרט הרביעי והוא כי בחצרות אחוריות המנוהלות ע"י הבריון השכונתי אין מקבלים תשלום בשום דרך זולת כסף מזומן. החבר'ה בחצר לא שמעו מעולם על חברות כרטיסי אשראי. אל תהיו מופתעים, הרי מה יהיה השלב הבא? יידרשו מהם לשלם מיסים רחמנא ליצלן?.

אבל זה לא ענייני, זה סתם נראה לי משעשע...

לאור האמור לעיל בנושא כרטיסי אשראי נאלצנו לדדות בקרח עד הכספומט ולחזור עם מזומנים. עכשיו קנינו עץ אמיתי ויפה והתחלנו לדדות איתו לביתו של מייקי מרחק ק"מ וחצי בערך. מאד מאד "הצטערתי" אז כי גיתית לא הצטרפה עם המצלמה. לראות אותי סוחב עץ וקופא מקור זה מחזה נדיר אותו לא תזכו לראות. מאד מאד נזהרנו לא להחליק וליפול עם העץ וזה עבד, הגענו בשלום. כמה דקות אח"כ יצאנו בידיים ריקות את הבית כדי לחזור עם בירה ואז נוכחתי שאכן לא צריך לשלם כסף כדי להחליק כאן על הקרח. זה פשוט קורה.

בערב החג עצמו עבדתי. היה זה כנראה היום טוב עד כה בעבודה. בבוקר יצאתי מהבית עם 2 צמות ותסרוקת ברוח החג. בכיסי שמתי 2 עגילי כריסמס גדולים ובהם נורות המנצנצות. הגעתי למסעדה ופגשתי בייסלב השוטף הכלים הפולני שלנו המרבה להפליא במילים מכוערות בחיי היומיום. אפילו הוא היה נגוע ברוח החג ובאנגלית שבורה משהו הסביר לי כי היום לא מקללים. היום רק שמחים. "ז'ונתן, טודיי מי נו ספיק שייטה, כריסמס, ורי הפי". מאחר וביום החג עצמו המסעדה סגורה וזה אירוע נדיר שקורה אולי 3 פעמים בשנה, רוב היום היינו עסוקים בלהקפיא את מוצרי המזון שלא נחוצים לנו אלא לאחרי החג. עד זמן הגשת ארוחת הערב סיימנו אם ההקפאות והאריזות ואז השף התפנה ללכת למסעדה השכנה לברר משהו. לא שמתי לב שהוא חזר עד אשר גוש שלג נחת על ראשי. רוח החג שיבשה עליו את דעתו והוא פשוט יצא להביא שלג כדי לזרוק עלינו. סוג של הלצה שכזו. כך בילינו במטבח עד אשר אחרון הלקוחות שהזמינו מקום מראש קיבל לאכול ואז התקפלנו הביתה. אחרי הכל, מחר חג, כולם בחופש, צריך ללכת לישון כדי שיהיה כח לחגוג את החג.

ככה נכנסנו לרוח החג. מייקי היה נדיב מאד והזמין אותי ואת גיתית לארוחת חג המולד אצלו בבית. כמובן שנעתרנו להזמנה והגענו. הייתה אחלה ארוחה, אין ספק כי ארבע שנות הנסיון של מייקי בעבודות שף ניכרות בבישולו. אכלנו, שתינו וחגגנו את חג המולד כהלכתו. עכשיו מחג זה הסתיים אנו עם הפנים קדימה לחגיגות ראש השנה. אני מרשה לעצמי להניח כי האופן המסורתי לחגוג אותן הוא להשתכר. לא נראה לי שנחגוג את ראש השנה כמנהג המקומיים כי קר נורא בשביל לישון בלילה ברחוב. זה נראה לנו חוויה לא נעימה אפילו אם אתה שיכור כלוט. מה שכן בטוח נצא לראות הזיקוקים.

שתהא לכולם שנה אזרחית טובה ומוצלחת.

תסמונת המתחזה.

עכשיו כשעניני העבודה והיומיום מתחילים להסתדר ומאחר ונכנסנו לשגרת חיים של עבודה / לימודים, אני מרשה לעצמי לזנוח לרגע את החוויה הסקוטית שלנו והפעם אספר על החיים לצד גיתית. (חשבתי לעשות לקט במקום פרק מקורי אבל זה נדוש, לא?).

בכל מקרה, הכרנו לפני 14 שנים בערך בשער של מעוז חיים תוך כדי אכילת בשר ודגים על האש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה אבל הספיק לי מבט אחד כדי להבין שזו רעייתי לעתיד. תוך כמה ימים עברנו לגור יחד, רוצה לומר התנחלתי אצלה בבית. מאז ועד נסיעתי המפורסמת למנצ'סטר לפני כחודשיים לא נפרדנו ולו ללילה אחד.

יש בגיתית מרכיבי אישיות רבים ומגוונים והמון חוויות צברנו יחד אבלי אני רוצה להתמקד בגיתית הסטודנטית. אחרי הכל רוב השנים שאנו חיים ביחד זה תחום עיסוקה העיקרי של גיתית, רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם.

כשנתיים לאחר שהכרנו נרשמה גיתית ללימודים באוניברסיטה הפתוחה רק כדי לבדוק איך זה והאם זה ימצא חן בעיניה. ייתכן וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה כי סטודנטית שמה למבחן את האוניברסיטה כאילו רוצה לבדוק אם זו האחרונה תעמוד בציפיות של הסטודנטית. הקורס הראשון שלקחה היה "בימי שואה ופקודה". אני זוכר כי חשבתי לעצמי שזה אולי לא הנושא הכי מתאים לבחון דרכו התנהלות של אוניברסיטה, אבל שיהיה. את הקורס עצמו עברה גיתית בציון 83 אם אני זוכר נכון. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שגיתית מסיימת קורס בציון המתחיל בסיפרה 8. רובם המכריע של הקורסים נשאו עמם ציון המתחיל בסיפרה 9. חלק אף נשאו ציון שרושמים אותו בשלוש ספרות, אבל זה סוד, אז אל תגלו.

ככל שעבר הזמן התמקדה גיתית בנושאי סוציולוגיה ופסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון בהצטיינות. לאור המאורע הוזמנו לטקס של כבוד למצטיינים אליו טרחתי לאחר. מה שעזר לי לנקות חלק מהעונש היה העובדה כי בעלה של חברה ללימודים שהגיע אמנם בזמן, ניצל את הטקס כדי לתפוס שנת אחר צהריים.

בכל מקרה, חמושה בתואר ראשון בציון גבוה ובתעודת הצטיינות נרשמה גיתית ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. למעשה היה זה מסלול שמגיעים איתו היישר לתואר ד"ר. מאחר ותחום הפסיכולוגיה שיעמם את גיתית עד מאד ביקשנו להשתחרר מהחוזה עם אוניברסיטת חיפה. קיבלנו שיחרור ופטור משכר לימוד ולאחר שנת חופש מלימודים נרשמה גיתית לתואר שני בתל אביב. הפעם בסוציולוגיה, השדה המועדף והמעניין יותר. לכבוד לימודיה בעיר הגדולה עברנו לגור בזכרון יעקב. סוג של אמצע הדרך בין תל יוסף, להלן מקום עבודתי באותם ימים ובין תל אביב. כך חשבנו כי יהיה הוגן שכל אחד יסע חצי דרך. המעבר לזכרון הצדיק את עצמו בשנת הלימודים הראשונה. גיתית ממש טרחה להגיע לאוניברסיטה באופן פיסי ממשי לפחות 4 ימים בשבוע. בשנים העוקבות היא שהתה באוניברסיטה בעיקר ברוחה והתרכזה בללמוד מהבית. כאשר הייתה מטריחה עצמה לאוניברסיטה הייתה ניצבת כל פעם מחדש בדילמות קשות מאד. למשל, איפה להיפגש עם עופר אחיה לקפה (בניין משפטים, נפתלי או אולי בניין מקסיקו?) ומי מזמין הפעם. קשים מאד חייו של סטודנט ארץ ישראלי מצוי. ההתקדמות בתואר השני דמתה לזו מהתואר הראשון. עבודה קשה בשילוב מנת איי קיו גבוהים נשאו עמם תוצאות משביעות רצון קורס אחר קורס. לאט לאט נוצר פער של ממש בין ההצלחה בלימודים ובין האישיות של גיתית. גיתית חסרת בטחון עצמי מטבעה ותמיד סירבה להאמין כי הציון אשר ניתן לה נכון הנו. בדרך כלל הייתה מזמינה את מחברת המבחן על מנת לוודא כי הציון שהתעדכן במחשבי האוניברסיטה הוא הוא אותו ציון המופיע על מחברת הבחינה הנושאת את שמה. כלומר הייתה בודקת את הבודקים. עד כדי כך היה המצב חמור שפעם אף חשבתי כי מסוגלת היא לשלוח את כתב ידה למומחה שיאשר שזה אכן כתב ידה. תופעה זו חזרה על עצמה כאמור ואחרי כל קורס הייתי צריך לשכנע את גיתית כי לא יד המקרה היא העובדה שהציונים טובים. היא תמיד הייתה בשלה, "הם טועים" הייתה אומרת, בטח עוד יומיים יודיעו לי כי נכשלתי בכלל. ניסיתי לתהות מדוע מישהי בעלת שכל ישר תענה את עצמה כל כך במחשבות מייסרות שכאלה. מדוע זו שקיבלה ציון 98 בסטטיסטיקה לא רואה כי אם 90 ומשהו % מהציונים גבוהים וטובים אז הכלל מעיד על הצלחה. מדוע אין היא רואה כי אפילו אם חלילה, טפו טפו טפו, מלח מים, מלח מים, תיכשל פעם אחת, עדיין הכישלון יהיה המקרה הבודד והכלל יעיד על הצלחה. כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להבין. כך היה וכך יהיה כאילו נחרץ גורלנו לחיות בפחד מתמיד שלמעשה אין לגיתית שום כשרון וכל המקרים בהם הצליחה קרו במקרה ונראה כי לא יקרו שוב. הכישלון ממש מעבר לפינה, אורב וממתין והוא יתפוס אותה בפעם הבאה. אם כן, אני שמח לבשר כי לא נמצא פתרון לבעיה, אבל יש לה שם מקצועי. "תסמונת המתחזה". כשמו כן הוא, מעמיד את האדם הלוקה בו במצב מחשבתי כי הוא עצמו מתחזה. הוא מגיש עבודות שבמקרה יקבלו ציון טוב כשהלכה למעשה אותו אדם אינו אלא כלומניק, בור וכסיל. לכן הוא המתחזה, כי הוא מנצל את "ההצלחה הרגעית" (למרות שזו נמשכת ונפרשת על פני שנים ארוכות). המתחזה תמיד נתפס על ידי הסביבה כאיש חכם למרות שמבחינתו אין כיסוי של ממש להיותו שכזה.

עד כדי כך היה המצב קשה שכאשר קיבלה גיתית הזמנה מאוניברסיטת אוקסופרד היוקרתית, סירבה ללכת ללמוד שם בטענה כי אין היא מוכנה ללמוד באוניברסיטה שמסכימה לקבלה.

כך התגלגלנו לנו לסקוטלנד. לאחר שהגענו לאדינברו גילתה גיתית כי היא לא לבד במערכה. מתברר כי גם ג'ני ואלפידה להלן סטודנטיות קולגות החולקות עמה את אותו משרד, לוקות אף הן בתסמונת המתחזה. גם הן משוכנעות כל אחת בדרכה שלה כי הנייר הבא אותו יגישו למנחות יחשוף את התרמית ויציג אותן בפרצופן האמיתי.

כך יושבות להן גיתית וחברותיה לספסל הלימודים, כולן מועמדות לתואר ד"ר ולכולן מכנה משותף אחד. הן תופסות את עצמן כמתחזות. דבר חשוב לדעת הוא כי שככל שההצלחה מתגברת התסמונת גוברת אף היא. למשל קבלת מלגה יוקרתית יכולה להכניס לחרדות של ממש את המתחזה. זה לא אומר שלא מנצלים את המלגה אגב ואף שואפים ושולחים בקשות למלגות נוספות.

תסמונת המתחזה קיימת בשגרת חיינו ונמצאת בדרך כלל ברקע. אני כבר התרגלתי והדבר הטוב שיצא לי מזה הוא שעכשיו אני יודע איך לענות לגיתית בתשובה קצרה שתחסוך דיון ארוך בנושא חסר טעם. כל פעם שהיא מתחילה לרטון כי היא בכלל כשלון אני עונה לה "זה תסמונת המתחזה" וסותם את הגולל על הדיון. לעתים אני חושש כי גיתית תפסיק ללמד אותי מושגים חדשים כיוון שאלו נוהגים להתגלות כ"משביתי שיחות". מוסר השכל, אם נתקלתם בבעיה דעו כי כנראה ניתן להסביר אותה בצמד מילים ובדרך כלל אתם לא היחידים שסובלים ממנה. כל עוד אתם יכולים המשיכו בחייכם ותשתדלו להנות. אם לא מצאתם צמד מילים המגדיר את בעייתכם אתם חווים דיסוננס קוגניטיבי, נסו לעשות קוגניציה משכחת דיסוננס (לפרטים: פסטינגר). אם לא הבנתם על מה אני מדבר יש לכם שתי אפשרויות. אחת ,להירשם לאוניברסיטה. שתיים, זו הדרך שאני בחרתי, תתחתנו עם סוציולוג/ית.

נתראה בפרק הבא, חוויות מחג המולד.

העבודה היא חיינו

יצאתי כאמור מהמסעדה והתחלתי לצעוד הביתה בעודי משוחח בטלפון עם גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם). פרטים אני מבקשת, אמרה גיתית. סיפרתי לה על הראיון המוצלח עם ג'יימי וג'יימס והסברתי לה שלמעשה מדובר כעת רק בנסיון ליום אחד ואחריו הם יחליטו לגבי ההמשך. למעשה, הם נתנו לי להבין כי כי בסוף אותו יום הם יחליטו, או שכן או שלא.

למחרת היום התייצבתי לעבודה לבוש ג'ינס והצטיידתי אף בטי שירט לבן כיאה לעובד מטבח החפץ לשים דגש על נקיונו. זה לא כל כך הרשים את החבר'ה שם שבחרו להשתומם נוכח העובדה כי אני אכן מתכוון לעבוד עם ג'ינס בחום הנוראי הזה. היה להם קשה גם להשלים עם העובדה שאין לי מקטורן שף אלא טי שירט. בחרתי להתעלם מההערות הללו בעיקר כי לא היו לי שום פרטי לבוש הולמים יותר. נרגש מן המעמד התחלתי במרץ לנסות להבין מה מדברים איתי, קל זה לא היה. נוכחתי לדעת כי שליטתי בשפה האנגלית רחוקה שנות אור מלהיות מוחלטת. על אחת כמה וכמה כאשר זאת מוגשת לי במבטא סקוטי משעשע. עקב העובדה הזו בחרתי לבקש מהם ללוות כל הסבר מילולי בהדגמה מעשית קצרה. כך יש סיכוי שאלמד גם לדבר את שפתם על כל ניביה השונים.

מהר מאד הבנתי שנפלתי על חבר'ה ממש טובים ומסבירי פנים שאוהבים לעבוד באוירה קלילה ומשעשעת. עובדה זו הקלה מאד על התאקלמותי כיוון שאני בדרך כלל נחשב שטותניק שאוהב לצחוק. כך התחלתי להכין את עוגת השוקולד הראשונה בחיי.

זה ממש פשוט הסביר לי מייקי, פשוט זרוק את השוקולד עם החמאה והסוכר שבקערה למיקרוגל ותמיס אותם ביחד. בינתיים תפריד 20 ביצים ותקציף את הלבן. אחר כך תוסיף לעיסת השוקולד/סוכר/חמאה את הצהוב של הביצים ואת הקצף הלבן ותערבב לאט לאט. בסוף לכשתתקבל עיסה אחת אחידה ונוזלית שפוך הכל לתבנית ותתקע לתנור לחמישים דקות. אה, ואל תשכח להשתמש בקמח תופח מאליו אם אתה רוצה שהעוגה תתפח כמו שצריך, בהצלחה, נתראה מאוחר יותר.

מה אני אגיד לכם, אין כמו להיזרק למים בלי לדעת לשחות, יצאה לי עוגה כפי שמגדירים את זה כאן, ממש מג'יק.

אחרי שהתפניתי מענייני העוגה חזרתי אל מייקי, החונך הראשי שלי ללמוד את עבודת מדור מנות הפתיחה. לאט לאט למדתי לטגן דגיגים לסלט מבלי לחרוך אותם ולהכין אחלה ריזוטו אדום בסלק עם גבינות. כמובן שבנוסף יש להכין סלטים ועוד מבחר מנות כגון לבשל צדפים או נתחי טלה. כל שנותר לי כעת הוא ללמוד כיצד לתזמן את המנות כך שיצאו יחד ולא בהפרשים של 5 דקות אחת מהשניה. אחרי הכל לקוחות היושבים לאותו שולחן במסעדה בדרך כלל רוצים לסעוד יחד...

בין כל הדברים הללו כמובן קילפתי וחתכתי ירקות כהכנות למחר לכל מיני בישולים תוך כדי שאני מקפיד כל הזמן לברר שהבנתי בדיוק איך נראה כל ירק באנגלית. אני חייב לציין כי חלק מהירקות והמוצרים לא ידעתי את שמם העברי, אבל פעם טבח, תמיד טבח. בסוף היום ניגש אלי ג'יימי וזימן אותו אליו למשרד, כשהגעתי חיכה שם גם ג'יימס. שוב פעם ג'יימי היה החייכן וג'יימס היה מ"מ טירונים. העדפתי שג'יימי ידבר, עדיף לקבל בשורות רעות עם חיוך, לא? ג'יימי התחיל ואמר שאכן ניכר עלי מאד כי אין לי נסיון בעבודת מטבח בכלל. (כמה מפתיע, חשבתי לעצמי, הגעת לזה לזה לבד?). שוב ראיתי לנגד עיני איך אני והעבודה מתרחקים האחד מהשניה אלא שאז ג'יימי נתקע וג'יימס לקח פיקוד. למרות שבעיקר רציתי להודות להם וללכת התעקשתי להישאר ולשבת, שיוציאו אותי בכח אם הם לא רוצים אותי כאן. השיחה נמשכה וג'יימס אמר שלמעשה מה שהם רוצים להגיד זה שהם לא יכולים לקבוע על סמך היום האם לקחת אותי או לא. אנחנו רוצים שתמשיך עוד שבוע נסיון והמטרה לראות אם אתה תהיה מסוגל לעשות לבד את מדור מנות הפתיחה. אם כן, העבודה שלך. שוב הרגשתי איך לאט לאט חיוך ענק נמרח לי מאוזן לאוזן ואף התחלתי להרגיש כי הלחיים שלי מתחממות. נתראה מחר סיכמנו והלכתי הביתה.

כאן חשוב לתת קצת רקע על המסעדה. ה-DOGS היא מסעדה המגישה מזון טרי, טעים וזול יחסית. הדגש הוא יותר על הטעם ופחות על צורת ההגשה. מה שאני מנסה להגיד זה שהמסעדה שמה לעצמה למטרה לא להיות פלצנית.

כך הסבירו לי מהיום הראשון ולהלן כמה דוגמאות. חשוב להקפיד כי גודל מנה יהיה זהה לרעותה רק אם יוצאות שתי מנות זהות לאותו שולחן. אם למשל בקופסא של עוגת השוקולד נשארו 2 חתיכות אחרונות, והן מוגשות לאותו שולחן אך אחת גדולה מהשניה, יש לחתוך קצת מהגדולה ולהעביר לצלחת של הקטנה כדי להשוות תנאים. סוג של אפליה מתקנת באוכל. כנ"ל לגבי כל המנות. אנו למדים מכך כי אם את/ה לקוח חוזר של המסעדה הנ"ל עליך להביא בחשבון כי לא תמיד תקבל את אותו גודל מנה אם כי צוות המטבח מתחייב על הפרשים סבירים.

כך העסק מתנהל ובזאת הוא ידוע ומפורסם, או במילה אחת, מוניטין. זה המוניטין של המסעדה ועליו יש לשמור, פשוט לא?

אם לא אכפת לכם נמשיך להתקדם בשבוע הנסיון שלי. ככל שעברו הימים למדתי יותר ויותר. למשל כל פעם שיש מישהו אחר על הפס (PASS), המקום ממנו עוזבות המנות את המטבח ויוצאות אל הסועדים, אני אדרש לעשות התאמות אישיות לפרסונה המצלחתת (להלן שם את האוכל בצלחת למי שלא יודע וממש רוצה לדעת). למה? כי בכל פעם אותו שף או סו שף (להלן עוזר שף בכיר) ישתמשו בצלחות מעט שונות בגודלן ואז המנה תהיה קטנה או גדולה מדי.

אני אישית התחברתי לרעיון מהר מאד בעיקר כי המיומנות שלי בהכנת אוכל בצורה מהירה ומדויקת לוקה בחסר.

כך המשכתי לצבור כל יום נסיון תעסוקתי יקר מפז, לאט לאט התחלתי ללמוד להכיר את שמות המצרכים באנגלית ואף התפניתי ללמוד קצת סקוטית. אגב, סקוטית זה שם חיבה לאנגלית במבטא שאף אחד חוץ מהסקוטים לא מסוגל להבין. למשל אל נא תאמר פטה, אלא פאה. אל נא תאמר באטר אל באאר וכמובן במקום ווטר אמור וואר. אני מקווה שהמסר עבר, קצת קשה להעביר זאת בכתיבה אבל אני סומך על קוראי.

ככל שהתקדמתי לי בשבוע הנסיון שלי, למדתי גם כל מיני מושגים חדשים אותם אני רוצה לחלוק עמכם:

קומי שף: עוזר שף בדרגה הכי נמוכה, מקבל הוראות ומבצע.

דמי שף: עוזר שף מעט יותר בכיר המסוגל להכן את כל סוגי המנות.

סו שף: עוזר שף בכיר היודע את כל עבודות המטבח ומסוגל לתפוס פיקוד כאשר השף איננו.

שף: מנהל ואחראי לכל הנעשה במטבח. עובד ממש רק אם הוא בוחר לעשות כן.

אם לא הבנתם למה קומי או דמי או סו, לא נורא. ניחוש שלי זה מגיע מצרפתית ואין לי מושג מה פירוש כל מילה אלא רק את התפקיד אותו היא מגדירה. אולי פעם אלמד ואז אספר על זה, בינתיים מי שדחוף לו לדעת שיעשה גוגל על זה. אתם ודאי מנחשים כי אני מועמד ראשי להיות קומי שף. ניחשתם נכון! כך עשה גם השוטף כלים הפולני שלנו שממעט מאד לדבר אנגלית. יסלב, במבטאו הפולני המשעשע ניגש אלי באחד הימים ושאל כך: "ז'ונתן, יו קומי שף?" ואז טרח גם לענות, "יו קומדיה שף!" כך פירש זאת יסלב הפולני וכך דבק לי הכינוי "קומדיה שף", וכל זה במטבח המתנהל כל כולו כפרודיה אחת גדולה. בשיחה נוספת שהייתה לי עם אותו יסלב הוא גילה כי מוצאם של סבא וסבתא של גיתית מפולין, ממש כמו שלו. הוא סיפר לי בגאווה כי מקום הולדתו רחוק רק 30 דקות נסיעה ממיידאנק. מי היה מאמין ש-60 ומשהו שנים אחר כך ייסגר מעגל ולך תסביר לו שלא מספרים עובדה כזו בגאווה לישראלים ממוצא אשכנזי. עוד הרבה קוריוזים משעשעים קרו לי באותו שבוע במטבח אבל הדבר הכי חשוב ומשמעותי קרה ביום שישי שחתם את שבוע הנסיון שלי.

עקב בלבול קטן בסידור העבודה הופענו למטבח ששה אנשים במקום ארבעה. ג'יימי מיד החליט לשלוח אותי ואת מייקי הביתה לנוח ואמר שנחזור למשמרת ערב. כשיצאתי ללכת הזכרתי לג'יימי כי בערב עלינו לשבת לשיחה, "עתידי כטבח, לאן" . ג'יימי הביט בי בעיניים משועשעות ואמר, כן כן אתה צודק, נשב בערב והחל ללכת לכיוון משרדו הצנוע. אחרי שני צעדים הוא הסתובב חזרה אלי ואמר, אתה יודע מה, זו תהיה שיחה מאד קצרה... אני רוצה אותך, אני רוצה שתעבוד כאן. הנפתי שתי ידיים באוויר וכמילות המשורר אמרתי "הללויה"! אני אחזור בערב עם בקבוק יין להרמת כוסית לכבוד העבודה האמיתית הראשונה על אדמת סקוטלנד. ג'יימי הביט כמו על משוגע ובטח חשב לעצמו כי מעולם הוא לא ראה מישהו כל כך שמח. ולמה? רק בגלל העובדה שכעת נודע לו כי מעתה הוא יתחיל לעבוד כמו חמור, ועוד ב"כלבים"...