תסמונת המתחזה.

עכשיו כשעניני העבודה והיומיום מתחילים להסתדר ומאחר ונכנסנו לשגרת חיים של עבודה / לימודים, אני מרשה לעצמי לזנוח לרגע את החוויה הסקוטית שלנו והפעם אספר על החיים לצד גיתית. (חשבתי לעשות לקט במקום פרק מקורי אבל זה נדוש, לא?).

בכל מקרה, הכרנו לפני 14 שנים בערך בשער של מעוז חיים תוך כדי אכילת בשר ודגים על האש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה אבל הספיק לי מבט אחד כדי להבין שזו רעייתי לעתיד. תוך כמה ימים עברנו לגור יחד, רוצה לומר התנחלתי אצלה בבית. מאז ועד נסיעתי המפורסמת למנצ'סטר לפני כחודשיים לא נפרדנו ולו ללילה אחד.

יש בגיתית מרכיבי אישיות רבים ומגוונים והמון חוויות צברנו יחד אבלי אני רוצה להתמקד בגיתית הסטודנטית. אחרי הכל רוב השנים שאנו חיים ביחד זה תחום עיסוקה העיקרי של גיתית, רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם.

כשנתיים לאחר שהכרנו נרשמה גיתית ללימודים באוניברסיטה הפתוחה רק כדי לבדוק איך זה והאם זה ימצא חן בעיניה. ייתכן וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה כי סטודנטית שמה למבחן את האוניברסיטה כאילו רוצה לבדוק אם זו האחרונה תעמוד בציפיות של הסטודנטית. הקורס הראשון שלקחה היה "בימי שואה ופקודה". אני זוכר כי חשבתי לעצמי שזה אולי לא הנושא הכי מתאים לבחון דרכו התנהלות של אוניברסיטה, אבל שיהיה. את הקורס עצמו עברה גיתית בציון 83 אם אני זוכר נכון. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שגיתית מסיימת קורס בציון המתחיל בסיפרה 8. רובם המכריע של הקורסים נשאו עמם ציון המתחיל בסיפרה 9. חלק אף נשאו ציון שרושמים אותו בשלוש ספרות, אבל זה סוד, אז אל תגלו.

ככל שעבר הזמן התמקדה גיתית בנושאי סוציולוגיה ופסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון בהצטיינות. לאור המאורע הוזמנו לטקס של כבוד למצטיינים אליו טרחתי לאחר. מה שעזר לי לנקות חלק מהעונש היה העובדה כי בעלה של חברה ללימודים שהגיע אמנם בזמן, ניצל את הטקס כדי לתפוס שנת אחר צהריים.

בכל מקרה, חמושה בתואר ראשון בציון גבוה ובתעודת הצטיינות נרשמה גיתית ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. למעשה היה זה מסלול שמגיעים איתו היישר לתואר ד"ר. מאחר ותחום הפסיכולוגיה שיעמם את גיתית עד מאד ביקשנו להשתחרר מהחוזה עם אוניברסיטת חיפה. קיבלנו שיחרור ופטור משכר לימוד ולאחר שנת חופש מלימודים נרשמה גיתית לתואר שני בתל אביב. הפעם בסוציולוגיה, השדה המועדף והמעניין יותר. לכבוד לימודיה בעיר הגדולה עברנו לגור בזכרון יעקב. סוג של אמצע הדרך בין תל יוסף, להלן מקום עבודתי באותם ימים ובין תל אביב. כך חשבנו כי יהיה הוגן שכל אחד יסע חצי דרך. המעבר לזכרון הצדיק את עצמו בשנת הלימודים הראשונה. גיתית ממש טרחה להגיע לאוניברסיטה באופן פיסי ממשי לפחות 4 ימים בשבוע. בשנים העוקבות היא שהתה באוניברסיטה בעיקר ברוחה והתרכזה בללמוד מהבית. כאשר הייתה מטריחה עצמה לאוניברסיטה הייתה ניצבת כל פעם מחדש בדילמות קשות מאד. למשל, איפה להיפגש עם עופר אחיה לקפה (בניין משפטים, נפתלי או אולי בניין מקסיקו?) ומי מזמין הפעם. קשים מאד חייו של סטודנט ארץ ישראלי מצוי. ההתקדמות בתואר השני דמתה לזו מהתואר הראשון. עבודה קשה בשילוב מנת איי קיו גבוהים נשאו עמם תוצאות משביעות רצון קורס אחר קורס. לאט לאט נוצר פער של ממש בין ההצלחה בלימודים ובין האישיות של גיתית. גיתית חסרת בטחון עצמי מטבעה ותמיד סירבה להאמין כי הציון אשר ניתן לה נכון הנו. בדרך כלל הייתה מזמינה את מחברת המבחן על מנת לוודא כי הציון שהתעדכן במחשבי האוניברסיטה הוא הוא אותו ציון המופיע על מחברת הבחינה הנושאת את שמה. כלומר הייתה בודקת את הבודקים. עד כדי כך היה המצב חמור שפעם אף חשבתי כי מסוגלת היא לשלוח את כתב ידה למומחה שיאשר שזה אכן כתב ידה. תופעה זו חזרה על עצמה כאמור ואחרי כל קורס הייתי צריך לשכנע את גיתית כי לא יד המקרה היא העובדה שהציונים טובים. היא תמיד הייתה בשלה, "הם טועים" הייתה אומרת, בטח עוד יומיים יודיעו לי כי נכשלתי בכלל. ניסיתי לתהות מדוע מישהי בעלת שכל ישר תענה את עצמה כל כך במחשבות מייסרות שכאלה. מדוע זו שקיבלה ציון 98 בסטטיסטיקה לא רואה כי אם 90 ומשהו % מהציונים גבוהים וטובים אז הכלל מעיד על הצלחה. מדוע אין היא רואה כי אפילו אם חלילה, טפו טפו טפו, מלח מים, מלח מים, תיכשל פעם אחת, עדיין הכישלון יהיה המקרה הבודד והכלל יעיד על הצלחה. כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להבין. כך היה וכך יהיה כאילו נחרץ גורלנו לחיות בפחד מתמיד שלמעשה אין לגיתית שום כשרון וכל המקרים בהם הצליחה קרו במקרה ונראה כי לא יקרו שוב. הכישלון ממש מעבר לפינה, אורב וממתין והוא יתפוס אותה בפעם הבאה. אם כן, אני שמח לבשר כי לא נמצא פתרון לבעיה, אבל יש לה שם מקצועי. "תסמונת המתחזה". כשמו כן הוא, מעמיד את האדם הלוקה בו במצב מחשבתי כי הוא עצמו מתחזה. הוא מגיש עבודות שבמקרה יקבלו ציון טוב כשהלכה למעשה אותו אדם אינו אלא כלומניק, בור וכסיל. לכן הוא המתחזה, כי הוא מנצל את "ההצלחה הרגעית" (למרות שזו נמשכת ונפרשת על פני שנים ארוכות). המתחזה תמיד נתפס על ידי הסביבה כאיש חכם למרות שמבחינתו אין כיסוי של ממש להיותו שכזה.

עד כדי כך היה המצב קשה שכאשר קיבלה גיתית הזמנה מאוניברסיטת אוקסופרד היוקרתית, סירבה ללכת ללמוד שם בטענה כי אין היא מוכנה ללמוד באוניברסיטה שמסכימה לקבלה.

כך התגלגלנו לנו לסקוטלנד. לאחר שהגענו לאדינברו גילתה גיתית כי היא לא לבד במערכה. מתברר כי גם ג'ני ואלפידה להלן סטודנטיות קולגות החולקות עמה את אותו משרד, לוקות אף הן בתסמונת המתחזה. גם הן משוכנעות כל אחת בדרכה שלה כי הנייר הבא אותו יגישו למנחות יחשוף את התרמית ויציג אותן בפרצופן האמיתי.

כך יושבות להן גיתית וחברותיה לספסל הלימודים, כולן מועמדות לתואר ד"ר ולכולן מכנה משותף אחד. הן תופסות את עצמן כמתחזות. דבר חשוב לדעת הוא כי שככל שההצלחה מתגברת התסמונת גוברת אף היא. למשל קבלת מלגה יוקרתית יכולה להכניס לחרדות של ממש את המתחזה. זה לא אומר שלא מנצלים את המלגה אגב ואף שואפים ושולחים בקשות למלגות נוספות.

תסמונת המתחזה קיימת בשגרת חיינו ונמצאת בדרך כלל ברקע. אני כבר התרגלתי והדבר הטוב שיצא לי מזה הוא שעכשיו אני יודע איך לענות לגיתית בתשובה קצרה שתחסוך דיון ארוך בנושא חסר טעם. כל פעם שהיא מתחילה לרטון כי היא בכלל כשלון אני עונה לה "זה תסמונת המתחזה" וסותם את הגולל על הדיון. לעתים אני חושש כי גיתית תפסיק ללמד אותי מושגים חדשים כיוון שאלו נוהגים להתגלות כ"משביתי שיחות". מוסר השכל, אם נתקלתם בבעיה דעו כי כנראה ניתן להסביר אותה בצמד מילים ובדרך כלל אתם לא היחידים שסובלים ממנה. כל עוד אתם יכולים המשיכו בחייכם ותשתדלו להנות. אם לא מצאתם צמד מילים המגדיר את בעייתכם אתם חווים דיסוננס קוגניטיבי, נסו לעשות קוגניציה משכחת דיסוננס (לפרטים: פסטינגר). אם לא הבנתם על מה אני מדבר יש לכם שתי אפשרויות. אחת ,להירשם לאוניברסיטה. שתיים, זו הדרך שאני בחרתי, תתחתנו עם סוציולוג/ית.

נתראה בפרק הבא, חוויות מחג המולד.