שמש חמה ונעימה הציפה את רחובות העיר. הסקוטים כפעולת תגמול לשמש המציפה, דאגו מצידם להציף את כל בתי הקפה והבארים המציעים מקומות ישיבה בחוץ. עד כדי כך היה הדבר כי באחד מימי החופש שלי יצאנו אני וגיתית (רעייתי והאשה היפה ביותר בעולם) לבירה של אחר הצהריים. כיתתנו רגלינו משך שעה ארוכה עד אשר מצאנו מקום לשבת בשמש! בכל מקרה היה שווה בטירוף. סימן נוסף לכך שקיץ מתדפק על דלתנו הוא שעות אור היום.
הימים בהם השמש זורחת באזור 8:00 בואך 8 וחצי, ושוקעת עד כדי חשכה מוחלטת בסביבות 16:30 נעלמו ובמקומם הגיעו ימים בהם הזריחה באזור 4:00 בבוקר והשקיעה אחרי 22:30 בלילה. אני לא אגזים אם אומר כי התאהבנו בימים הארוכים הללו במהירות האור.
בכל מקרה, כפי שכבר הבנתם אנו אוספים המון חוויות טובות ממזג האויר לסוגיו השונים כאן. עכשיו, בתחושה כי מיצינו את חווית מזג האויר, אנסה להתקדם מכאן לנושאים אחרים, או יותר נכון לנושא אחר והוא, אדינברו, העיר העתיקה.
בשבוע שעבר זכינו לארח כאן חבר טוב, ארז אלוני. לקראת בואו של ארז לכאן אף ארגנתי לי שבוע חופש מהעבודה. אמנם זה לא הביקור הראשון שאנו זוכים לו כאן, אך ביקור זה התרכז כל כולו לסיורים בעיר עצמה וקצת בסביבותיה. בגבולות מרחקי הליכה סבירים כמובן. כך יצא ששוטטנו לנו והגענו לכל מיני מקומות, שברובם אמנם כבר ביקרתי, אך בכל ביקור ראייתי את האזור מתקבלת מזוית אחרת. יחד עם זאת, הרבה בזכות ארז, שבניגוד אלי הגיע לכאן כתייר שנידון לחמישה ימי חופשה בלבד נכנסנו לבקר בכמה מקומות שאני מכיר יותר כנקודות ציון בדרך לעבודה וחזרה... ככה זה כנראה כשאתה נידון לתקופה ממושכת במקום מסוים. כך יצא שביקרנו במוזיאון של "בנק אוף סקוטלנד" שנוסד בשנת 1695 ע"י בחור אנגלי. כן כן, הבנק הסקוטי נוסד על ידי בחור אנגלי בדיוק שנה אחרי ש"בנק אוף אינגלנד" נוסד ע"י בחור סקוטי. כנראה כבר אז הם בילו יותר מדי בפאבים אחרת לא מובן לי הבלבול הנ"ל. ביקרנו גם בגלריה הלאומית של סקוטלנד ואף הלכנו יחדיו בין היתר לסיור מודרך בעיר העתיקה של אדינברו, סיור שמחולק לשני חלקים, זה שמעל פני האדמה, וזה שמתחתיה. אני ברשותכם בחרתי להתעכב על זה שמעל פני האדמה. ראשית הנה לכם ככה כמה עובדות נחמדות על העיר אדינברו, הלו היא בירת סקוטלנד. אדינברו נוסדה כעיר בשנת 1329. העיר התפרסה על גבי מייל שלם. תחילתו בטירה אשר במעלה הגבעה במערב וסופו במורד בארמון הולירוד אשר במזרח. רחוב ראשי זה כונה באופן מפתיע "המייל המלכותי". משני צדי הרחוב שאורכו כמייל סקוטי שלם, יוצאים רחובות צרים וקטנים המעבים את רוחבה של העיר עד כדי רבע מייל לערך! פחות או יותר לאורך צידו הצפוני של המייל המלכותי שכן לוך (אגם) שיש אומרים כי תוך מספר שנים לאחר היווסדה של העיר הכיל בעיקר את הביוב העירוני. האגם היה מצופה בשכבה יפה של בוץ מדמנה עבה וסמיך מאד. עובדה זו חשובה להמשך הפרק, לא לחינם אני מתאר לכם גם את חלקה המניב ריחות של העיר. רחובות העיר הכילו בתי אבן בעלי קומה אחת או שתיים. אם השנים גדלה האוכלוסיה וקברניטי העיר החליטו כי לא פורצים את גבולות העיר לצפון או לדרום. כדי לאכלס את האוכלוסיה ההולכת וצומחת החלו במרץ לבנות את אדינברו לגובה. הבניה נעשתה כנראה מהר מדי וללא מחשבה ותכנון לעתיד הרחוק. הקומות העליונות נבנו ברובם מעץ. הבניינים שהגיעו ל-12 ואף ל-13 קומות נטו ברוחות העזות והתנדנדו ולעתים גם קרסו. עקב עובדה מצערת זו הקומות העליונות הוצעו במכירה במחירי סוף עונה ומכאן ששוכנו בהם בעיקר עניי העיר. העשירים תפסו להם מקום טוב ב... אמצע. הקומות התחתונות, נמכרו אף הן במחירים נמוכים לעניים.
מובן לנו מדוע העשירים בחרו לא להתגורר בקומות העליונות, אך תודו כי די מוזרה העובדה שהם ויתרו על קומות הקרקע, הרי מעליות לא היו בימים ההם. הסיבה לכך כרוכה במערכת העיכול שלנו. בימים ההם לא רק מעליות היו מצרך נדיר ודמיוני, גם דברים פשוטים יותר לכאורה כגון צנרת, מים זורמים ומערכת ביוב לא היו בהישג יד. הפתרון שנמצא לאיסוף ופינוי תוצרי הלוואי של גוף האדם היה בדמות דלי גדול שהוצב בכל דירה. מה לעשות שכל דלי, רגע לפני שעולה על גדותיו, צריך לרוקן ולהכין לשימוש ליום המחרת. את מלאכת הריקון היו עושים מחלון הבית, לרחוב.
כדי לא לגרום לכאוס וכדי לאפשר לתושבי העיר מעבר בטוח ונקי ברחוב הוחלט על שעה מסוימת ביממה שבה כולם ללא יוצא מן הכלל, מרוקנים את הדלי. 22:00, בדיוק כאשר נשמעים צלצולי פעמון הכנסיה. עכשיו אנו מבינים מדוע העשירים פסחו על קומות הקרקע. מי רוצה לגור בקומת קרקע שסופגת כל לילה ב-22:00 מטח כבד של...
אגב, מי שהחליט אז על השעה שבה מרוקנים, לא הביא בחשבון כי זו בדיוק השעה בה כל הפאבים נסגרים על פי חוק והמוני שיכורים צועדים, מתנדנדים להם ברחובות העיר בדרכם הביתה. לכן, על מרוקן הדלי היה לצעוק רגע לפני ששפך את התוצרת מהחלון "גארד די לו". לדעת מומחים מדובר בשיבוש נדיר של צרפתית והכוונה היא "הישמרו מהמים". קריאה זו נתנה את האות לאלו שברחוב להיצמד בגבם לקיר הבנין כדי למזער מגע עם ריקושטים. מי שלא היה בקרבת קיר יכול היה לצעוק בחזרה "הולד יור הנד" ולקוות כי המרוקן אדיב מספיק כדי להמתין מספר שניות לפני ששפך את תכולת הדלי. אני לא יודע אם כל זה נכון ואם כך התנהלו הדברים בימים ההם, בכל מקרה בין אם אמת צרופה בסיפור ובין אם לאו, משהו מסריח בסיפור הנ"ל. עוד עובדה מעניינת היא בימים ההם היה לא חוקי להיצמד לקירות המבנים, עקב בעיות היגיינה...
אחרי שסיימנו את קטע הסיור הזה, התקדמנו והלכנו לרחבה שליד הכנסיה העתיקה שבמייל המלכותי. ברחבה שמדרום לכנסיה שכן בית הקברות, היום יש מגרש חניה. ממזרח לכנסיה היתה רחבת השוק. לשוק היו כמו היום כמה ייעודים. ראשית, מקום מסחר לגיטימי כמובן. שנית, מקום בו נפגשו תושבי העיר לרכל, להשמיע ולשמוע סיפור. אבל הכי חשוב, בשוק, בעיקר כאשר היה הומה אדם, או אז היה זה המקום בהא הידיעה להכריז על אישה שהיא... מכשפה. למה? ככה. כי כל מה שצריך לעשות זה להצביע (אפילו שלהצביע זה לא מנומס) על ה"מכשפה" ולקרוא "מכשפה מכשפה"!!! תוך שניות מספר היו מצטרפים לקריאות כל באי השוק, ההמולה הייתה גדולה ואב הכנסיה היה יוצא כדי להכריע בסוגיה. אגב, אישה הוכרזה שהיא מכשפה מכל מיני סיבות, כולן טובות. למשל אם היא עשתה יותר מדי רעש. או שאולי היא הייתה סקסית מדי ומשכה תשומת לב מגברברי העיר, אפילו מהנשואים שביניהם רחמנא ליצלן. בכל מקרה אב הכנסיה היה שומע קריאות "מכשפה מכשפה", היה יוצא אל ההמון, עומד ניצב נישא מעליהם בראש גרם המדרגות ומכריע, מכשפה, או שמא סתם קריאות שווא. עכשיו נשאלת השאלה כיצד מכריעים? אז יש שתי אפשרויות לבדוק ואל תנסו את זה בבית כמו שאומרים. אפשרות אחת, היה אב הכנסיה לוקח מסמר גדול וחד, ונועץ אותו בגופה של הנאשמת כמה עשרות פעמים. אם היה יוצא ממנה דם אז מדובר ביצור אנושי למהדרין והיא חפה מפשע. אך אם, ואפילו נקב אחד בגופה, לא היה מוציא דם אז זו הוכחה ודאית כי שם שוכן בגופה השטן, מכאן מדובר במכשפה וגזר דינה עינויים ומוות בשריפה!
לאב הכנסיה היה פטנט כזה, שבמקום לדקור הוא היה מחליק את המסמר אל תוך כף ידו הקמוצה לאגרוף, כך שלצופה מן הצד זה ייראה כמו דקירה, אבל דם לא יצא ממנה. מעניין כמה מכשפות הוא מצא... בעיקר לנוכח השמועה הזדונית כי הוא עבד על עמלות.
האפשרות השניה לבדוק את מידת מכשפותה של הנאשמת הייתה כדלהלן. זוכרים את הלוך? האגם שעוטה על עליו גלימת בוץ מדמנה סמיך וכבד? יפה. אז ככה, מצליבים את ידי הנאשמת ומחברים את אגודליה לברכיה באמצעים שדפי הבלוג לא ייסבלו את תיאורם. עכשיו כל מה שנותר הוא להשליכה במצב זה אל הלוך. אם היא טבעה, אז אופס, מצטערים, טעינו. לא מדובר היה במכשפה. במקרה כזה היו מושים את הגופה מהלוך, מנקים, שוטפים ומביאים לקבורה נאותה. ייתכן ואפילו מתנצלים בפניה. אבל, והיה והיא צפה, ולא שקעה וטבעה, מדובר בזיהוי ודאי של מכשפה וסופה כבר תואר קודם לכן ולא נרחיב על כך שוב. רק נזכיר מה הסיכוי לטבוע באגם המצופה שכבה עבה של בוץ סמיך חצי יבש. רוב הסיכויים הם שנמצא מכשפה...
הסיור שלנו המשיך וירד אל מרתפי העיר אשר מתחת אל פני האדמה. לא ארחיב על המשך הסיור מהטעמים הבאים. ייתכן ואולי ואכתוב פרק נפרד על חלקו הזה של הסיור ואני לא מתחייב כאן לכלום.
במידה ולא ארחיב בכתיבה בפרק נוסף, חלק זה של הסיור יישאר לכם אם וכאשר תחליטו לבוא לבקר באדינברו...
להתראות בפרק הבא.
וואלה יוני, טוב שהזהרת אותי!
השבמחקלקחתי את המטאטא וטסתי מכאןןןןןןןןןןןןןן