איזה כיף לנו, הגבתי בחיוב להודעה, מתי בדיוק זה יוצא? מתי נוסעים? שאלתי. התשובה הייתה אמצע יוני מתישהו ואני נוסעת עם מיכל (חברתה הטובה). עוד לפני שהספקתי לעכל כי אני לא מוזמן לאירוע, המשיכה גיתית ואמרה, אבל אם מיכל לא תוכל לבוא אז אתה בא איתי! מיד חשבתי לעצמי, אוקי, אתה כן מוזמן, אמנם לא בעדיפות ראשונה אבל זה גם משהו. מכאן לא נותר לצפות אלא לכך שמיכל "תאכזב" ולא תגיע.
אני בכל מקרה מצדי כבר הזמנתי לי בעבודה את הימים בהם הנסיעה שלנו (או של חלקנו) להופעה כימי חופש וקיוויתי לטוב. מסיבות השמורות איתה מיכל הודיעה כי לא תגיע ללונדון להופעה. לדעתי בעיקר עקב העובדה כי היא ושי באו לבקר אותנו באדינברו באפריל ושתי נסיעות לכאן תוך חודשיים זה מוגזם. בכל מקרה אני נהנתי מכך וזכיתי להתלוות אל גיתית ללונדון ולהופעה.
מועד הנסיעה התקרב אך ההכנות לא היו בעיצומן. ברגע האחרון לפני הנסיעה ארזנו תיק, לקחנו את המחשב הנייד והמצלמה ויצאנו לדרך. השכמנו קום ובשעה 7:30 בבוקר כבר היינו אחרי מקלחת וקפה בדרך לתחנת הרכבת.
ב-9:00 הרכבת יצאה מהתחנה באדינברו בדרכה אל לונדון. אני בהתרגשות שיא פתחתי את המחשב וניסיתי להתחבר לאינטרנט. הרכבות כאן מבטיחות אינטרנט אלחוטי חינם לאורך כל הנסיעה. מהר מאד התברר כי הבריטים מאותגרים טכנולוגית בערך כמו שאנחנו מאותגרי שלום. פשוט לא יודעים איך לתפעל את זה. לא אינטרנט ולא נעליים. נסיונותי החוזרים והשבים להתחבר לרשת בהתאם להוראות הפלאייר לא צלחו. לפתע צד את עיני מס' טלפון לתמיכה טכנית. צלצלתי מיד ודרשתי לקבל סיוע מיידי בנושא כי כבר שעה אחת מתוך החמש שאני אמור לבלות בקרון הזה עברה ללא פייסבוק! פקיד התמיכה מצדו השני של הקו ביקש לברר באיזה קרון אני יושב. קרון C עניתי. אוו הוא אמר, אני מצטער להודיעך כי דווקא בקרון C יש כעת בעיית חיבור לרשת. איך תוכל לעזור בכל זאת, התעניינתי? פקיד התמיכה הסביר לי שלעזור הוא לא ממש יכול אבל להצטער, להתנצל ולנתק הוא כן יכול. טוב, קיפלתי את המחשב חזרה לתיק, נשענתי אחורה ונאנחתי את אנחת ה"איך נדפקנו". תגובה הולמת מצדי למצב. בכל מקרה, למרות התקלה החמורה הזאת ולמרות שקמנו ממש מוקדם, גייסתי חזרה את השמחה בזוכרי את מטרת הנסיעה. עזרה לי גם העובדה כי דיילת עם עגלת "מרעננים" המוגשים בצורת פחיות משקה, סנדוויצ'ים וחטיפים עברה והציעה את מרכולתה למכירה. כמו ילד המרגיש כי מגיע לו פיצוי על עוגמת הנפש האינטרנטית, רכשתי לי פחית קולה מעגלת "המרעננים" של הדיילת קרת הרוח. מכאן בעיקר העברנו את זמן הנסיעה בשיחות מרתקות, צילומי נוף מטושטש תוך כדי נסיעה והמון אופטימיות והתרגשות לקראת הבאות.
איפשהו באזור השעה 14:00 או קצת צפונה משם הגענו ללונדון, לקחנו את הרכבת התחתית למלון, התמקמנו, התחברנו לאינטרנט, ראינו שלפחות במלון הפלא הזה עובד ויצאנו לאכול. את שארית הערב בילינו בשינה שפיצתה אותנו על ההשכמה המוקדמת.
למחרת בבוקר קמנו רעננים יותר ובעיקר מעודדים יותר. ראשית, יש אינטרנט. שנית, זהו בוקר יום ההופעה, הערב נזכה לראות ממרחק עשרות מטרים בודדים את אלילי נעורינו, להקת בון ג'ובי ואת העומד בראשה, ג'ון בכבודו ובעצמו. בינתיים כדי להעביר את הזמן נסענו לראות את הביג בן ואת בית הפרלמנט הבריטי. טיילנו לנו ברחובות לונדון והגענו למסקנה כי אדינברו עדיפה לנו בהרבה. הטיול ברחובות העיר והסקת המסקנות עשו אותנו בשלים לאכול. אכלנו ארוחת צהריים חביבה בליווי יין אדום וקצת בירה, חזרנו למלון למנוחת אחה"צ וטעינת כוחות להופעה.
בשעה 19:00 יצאנו את המלון לכיוון האולם שבו מתקיימת ההופעה, ה-O2 ארינה. הגענו בזמן לעשות אפילו סיור מקדים באולם והתפעלנו ממערכת תהחבורה הציבורית והרכבת התחתית ועל הסדר המופתי בו התנהלו להם למעלה מ-15000 איש שהגיעו להופעה. לא סתם אני מציין את העובדות הנ"ל, נחזור אליהם מאוחר יותר.
כבר בכניסה לאולם ניחוחות של יד אליהו עלו באפינו. ראשית כל בכניסה יש מאבטח שמבקש לפתוח תיק. אני יודע כי זה נשמע לכם הכי הגיוני וטבעי אבל לא ראינו כזה דבר בשום מקום עד עתה. נשבע! החלפנו מבטים ואמרנו לעצמנו, אז הם לא כאלה אמיצים וגיבורים אחרי הכל, באירועים גדולים יש גם יש אבטחה. כשהגענו אנחנו לעמדת הבידוק התברר כי כל מה שמעניין את המאבטח זה אם אתה מבקש להכניס אלכוהול רחמנא ליצלן להיכל. משקאות אלכוהוליים שנמצאו אצל מבקרי ההיכל הוחרמו ונזרקו למיכל פלסטיק גדול שהוכן במיוחד למטרה זו והוצב כעוזר ראשי של כוחות הבטחון. בקבוקי מים וכאלה הורשו להיכנס, ללא הפקק. תהינו לפשר החרמת המשקאות המשכרים, הלוא מה? מנסים למנוע מקהל אנגלי ברובו להשתכר? לא, התשובה הרבה יותר פשוטה, אם הקהל יוכל להכניס אלכוהול שהביא מהבית זה יפגע קשה בקצב מכירת האלכוהול בדוכני ההיכל...
צחקנו לנו והמשכנו להתקדם, בנחישות אין קץ רכשנו לנו לחמניות עם נקניקיות במחיר מופקע לזכר ימי יד אליהו העליזים והתיישבנו במושבינו בציפיה דרוכה למופע. המופע לכשעצמו היה מדהים ומפעים. לא נרשמו אירועים מיוחדים, הלהקה והועמד בראשה נתנו 100% שואו, כולל הדרן, כולל כמעט כל הלהיטים ובהחלט באנו על סיפוקנו בעניין זה. עכשיו משנגמרה ההופעה החלנו עושים דרכנו חזרה אל הרכבת התחתית שתיקח אותנו אל המלון, אל האינטרנט ואל המיטה, אל שנת לילה מחויכת שלאחריה יגיע הבוקר ליום האחרון בלונדון. אנחנו כבר היינו בתכניות למחר, איפה נלך, מה נעשה, קצת קניות וכאלה ואז פתאום, עומדים. נחיל האדם שיצא את ההיכל בהליכה במהירות בינונית אך זורמת היטב עצר. שאלנו מה קרה והתשובה לא איחרה לבוא. תחנת הרכבת סגורה עקב עומס יתר ותיפתח בקרוב. חיכינו כחצי שעה וכבר התחלנו להתייאש, אך אז נזכרתי כי בלונדון הייאוש אמור להיות יותר נוח. סוג כזה של חשיבה אופטימית פתח את מוחי לאופקים חדשים ונזכרתי כי בדרך להיכל ראיתי תחנת מוניות גדולה. יאללה אמרתי לגיתית, נוציא עוד כמה לירות אבל לפחות נצא מכאן איכשהו. פילסנו לנו דרך בין המון האדם, מתנצלים, מסבירים כי אנו לא עוקפים את התור אלא ממהרים לתחנת המוניות. חווה אלברשטיין צדקה, בלונדון הייאוש אכן יותר נוח! נראה לכם? איזה יותר ואיזה נוח, התור למוניות התארך ובעיקר זז בקצב בלתי נראה, ספק לא זז בכלל. נכנסנו לתור למוניות בכל זאת אך עין אחת פקוחה כל הזמן לכיוון התור לתחתית. בשלב הזה היה תיקו מוחלט והתור לתחתית אף החל מראה סימני קמבאק ונראה היה כאילו הוא עומד להפוך את התוצאה וליטול את ההובלה. כמות המוניות שנכנסו לתחנה היה לא מספיק בלשון המעטה. לא מעט אנשים נואשו מן התור למונית ובחרו לחזור אל התור לרכבת. לנו לא נותר אלא להצטער כי אלו שנואשו, ממילא היו אחרינו בתור. ככה בילינו עוד שעתיים לערך. שוב מצאנו את עצמנו נדהמים ונפעמים מזרימת הקהל. איך לעזאזל הצליחו האנגלים לפתח שיטה שבה למעלה מ-15000 איש יכולים להגיע אל ה-O2 באותה שעה ללא צפיפות ובסדר מופתי, אך לעומת זאת ביציאה מההיכל תוהו ובוהו.
בסופו של דבר, סוף טוב הכל טוב, אחרי כמעט שלוש שעות ועוד 20 פאונד הגענו למלון עייפים אך מרוצים. הלכנו לישון, קמנו למחרת היום, הפקדנו את התיקים אצל בעל המלון ויצאנו לקניות. חרשנו את רחוב אוקספורד המפורסם. עד עכשיו אני לא מצליח להחליט אם רחוב אוקספורד הידוע גם כ"אוקסופרד סטריט" יותר צפוף ומסריח (סליחה על המילה הלא יפה) או יותר מפורסם ויוקרתי. אין ספק שהוא מכיל חנויות כל-בו יוקרתיים מן השורה הראשונה. אבל אישית, הייתי כבר בכמה מקומות מפורסמים ויוקרתיים באותה מידה, אך לבטח פחות צפופים ומסריחים (שוב סליחה...) אז בכל מקרה, למי שנשבה בקסמו של הרחוב הנ"ל ובקסמה של לונדון, אני ממליץ לנסות את רומא...
סיכום מסע,
הייתה חוויה אדירה, היו רגעים מייאשים משהו לצד רגעי שמחה ואושר ובסך הכל נהנו.
להתראות בפרק הבא.
כרגיל פוסט מוצלח :-)
השבמחק1. לגבי היציאה מההופעה, בגלל שכולם יוצאים בבום לעומת ההגעה שהיא בתשלומים, נוצרת בעיה שלא ניתן לפתור אותה. תאמין לי, זה מנסיון של הופעה של רובי וויליאמס שנכחו בה 135,000 איש :-)
2. לונדון פי אלף שווה יותר מרומא. London rulezzz!
:-)
אה ותגיד, הם שרו את Bad Medicine?
השבמחק