ראוליניו

לפני הכל אני חייב הסבר. נכון, המון זמן לא כתבתי כלום, למרות שלבטח לא תקבלו את הסברי אני מוצא לנכון לפתוח עם תירוצים. אז ככה, ראשית כל הייתי עסוק. שנית הייתי עייף. בנוסף לכך חיינו כאן נכנסו למאין שגרה ולא נרשמו אירועים שהציתו בי את רוח הכתיבה. בין אם קיבלתם את התירוצים ובין אם לא עליכם להבין דבר אחד חשוב. מעתה והלאה אני לא מתחייב כי מה שייכתב בבלוג יהיה אמת כפי שהיה עד עכשיו. ייתכן ואתחיל להשתמש בדמיון כדי לספק את הסחורה. לכן תוכלו לרק לנחש מה באמת קרה, ומה מעולם לא התרחש.

חדי העין יבחינו כבר כאן כי העסק עלול להפוך למענייו הרבה יותר ממה שהיה...

בכל מקרה, את הפרק הנוכחי אני רוצה להקדיש לראוליניו.

ראוליניו, או כמו שהסקוטים קוראים ומעתה גם אני, ראולינו, ללא ה-"יו" בקצה, הוא השוטף כלים והסבל של המטבח שלנו. באנגלית קוראים לזה KITCHEN PORTER והתרגום היחידי שהצלחתי למצוא הוא "סבל מטבח". (גילוי נאות - לא ממש התאמצתי למצוא תרגום...שאלתי רק את גוגל)

כמו שקורה לעתים קרובות מדובר בעבודה קשה מאד וחשובה לא פחות אולם נטולת כל זוהר וחן. סבל המטבח אמון על שטיפת כל הכלים, הוצאת הזבל, שטיפת המטבח בבוקר ובלילה ובכלל חייו הם די בזבל. לפחות בשעות העבודה. לדעתי האישית וקוראי הבלוג הטבחים יסכימו, סבל מטבח גרוע זו לא בדיוק חגיגה לטבחים. בעיקר בשעות שבהן אנו עסוקים בשרות, יעני כאשר המסעדה פתוחה ואנו ממש מגישים מזון ללקוחות. בעיקר אז עולה חשיבותו של סבל המטבח ואז כל טבח רוצה סבל מטבח טוב.

ראולינו נולד לפני 43 שנים בכפר נידח באיזור הררי בדרום ברזיל. עובדה זו מסבירה את הפורטוגזית השוטפת שהוא דובר. הוא גדל בסביבה כפרית ועיקר ההשכלה שרחש בילדותו ובנערותו היא עבודת חווה קשה ומאומצת.

אגב עד היום ניתן לראות פירות ההשכלה הנ"ל מרוכזים בזרועותיו החסונות.

כשגדל ראולינו והפך לגבר היה מלא תקווה לבנות לעצמו חיים יפים בכפרו אשר בהרים. הוא נשא לאשה את אהובתו והקים חווה משלו אך המציאות הכלכלית הקשה קפחה על ראשו יותר מהשמש. תוך מספר שנים הבין את מה שכל יצור שורדני בעולם של ימינו מבין. בשביל לחיות כמו בן אדם צריך כסף. מעבודה קשה בחווה מפיקים המון דברים, חוץ מכסף. מכאן לא נותרה ברירה בעיניו והוא עזב את ביתו אשר בהרים, עזב את אשתו ובתו הקטנה ונסע לארה"ב לחפש עבודה. מצויד בתיק קטן וחמוש בתודעה כי את אמונו עליו לתת בכלכלה האמריקאית במקום בזו של ברזיל נסע ראולינו לבוסטון מסצ'וסטס. העובדה כי אוצר המלים שלו בשפה האנגלית לא עולה על מניין אצבעותיו ואני מדבר על אצבעות הידיים בלבד לא הפריעה לו. ראולינו נחוש היה להגיע ולמצוא עבודה אשר ממנה יפיק דולרים אמריקאים טבין ותקילין וירוקים. ממקצתם יממן את מחייתו ואת היתר ישלח למשפחתו אשר נותרה אי שם בהרים של דרום ברזיל. כך חשב.

אגב, אני לא מכיר את סיפור המסע עצמו מברזיל לבוסטון. אני יכול להמציא, אבל אני אשאיר חלק מהעבודה לכם. בכל מקרה אני אתן לכם מבוא להשראה למסע: הוא יצא רכוב על פרד מביתו עד העיר הגדולה הקרובה, שם עלה על רכבת בהתגנבות יחידים. בריו דה ז'נרו הוא גילה ששדדו אותו ותפס טרמפים עד הגבול עם ארה"ב. מיד אחרי שחצה את הגבול הוא עבד שבוע בשטיפת מכוניות אצל מהגר מקסיקני ובכסף שחסך לקח רכבת לבוסטון.

עכשיו כשהוא בבוסטון התחיל לחפש עבודה במרץ. באפריל הוא מצא. שוטף כלים בסניף של דאנקן דונאטס. (או במבטא המשעשע של ראולינו, דאנקי דונה). שש שנים תמימות החזיק בעבודה הזו והיה מרוצה. אפילו כשבמרוצת השנים חלו הוריו ומתו. אפילו כאשר אשתו עזבה אותו לטובת איש עסקים מצליח מריו דה ז'נרו. ראולינו תמיד חייך, שטף, ניקה, הגיע ראשון לעבודה ועזב אחרון.

את כל המכות שספג, מות הוריו, עזיבת אשתו, הוא קיבל עם חיוך. אך את התרסקות הדולר הוא לא יכל לשאת. לכן גמלה החלטה בליבו ולפני שנתיים הגיע דרך איטליה לסקוטלנד, הפעם שם את מבטחו בכלכלה הבריטית בכלל ובפאונד בפרט.

הערת ביניים קטנה. אף אחד לא יודע כיצד משיג ראולינו אישורי עבודה ומחיה בכל מדינה אליה הוא מגיע. לפי תעודה שראיתי יש לו אפילו אישור לחיות ולעבוד באיטליה. מאז קיבל תעודה זו הוא מצהיר כי הוא "איטליינו אוריג'ינל". בכל מקום אשר אליו מגיע ראולינו הוא מיד לומד להגיד "אני אוהב את המדינה" בשפה המקומית. מעבר לזה הוא ממשיך לדבוק בפורטוגזית שלו. למרות שכבר שמונה שנים הוא חי בארצות דוברות אנגלית אוצר המלים שלו לא גדל בהרבה. יש שמועה כי הוא הגדיל את אוצר המלים באנגלית עד כדי מספר האצבעות גם ברגליים. לראולינו זה ממש לא משנה, הוא מיישר את הסביבה אליו ומלמד פורטוגזית עם חיוך.

לפני חמישה חודשים התחלתי אני לעבוד עם ראולינו בדוג'ס. בתחילה גם אני נפלתי בפח. גם אני חשבתי לעצמי ביהירות מסוימת, איכר ברזילאי, שטף כלים, מה הוא כבר יודע מה הוא כבר מבין.

ראולינו, תאמינו או לא יודע ומבין הכל. כשצריך הוא גם מסביר, הרבה בשפתו שלו וקצת באנגלית. תמיד עם קצת פנטומימה ושפת גוף חביבה. ראולינו ממשיך להגיע ראשון לעבודה ולעזוב אחרון. תמיד הוא מחויך ותמיד עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר. כולל עזרה בעבודות מטבח שאינן כוללות נקיון ושטיפה כמו למשל קילוף תפוחי אדמה. עכשיו כשכל צוות הטבחים התחלף, נשארנו רק אני, וייסלב וראולינו שרידים אחרונים לצוות הישן.

וייסלב הוא הסבל מטבח השני והוא ראוי כנראה לפרק משל עצמו.

ראולינו עוקב אחרי הנעשה במטבח ואין הוא מפספס דבר. כאשר אנו לא מוצאים משהו, איזה מכשיר מסוים, תמיד ראולינו יודע היכן הוא נמצא. הוא גם עוקב למשל אחרי התקדמות הטבחים. ראולינו ראה אותי מגיע לפני חמישה חודשים. הוא הבין מיד כי אולי עתידי עוד לפני, אך עבר אין לי בעבודה מסוג זה. באנגלית שבורה הוא קורא לשף מתחיל "שף קטן". עכשיו התקדמתי קצת ועברתי למדור מנות עיקריות ואפילו למדור ה-PASS, משם יוצאות המנות למסעדה. ראולינו ניגש אלי לפני כמה ימים ואמר לי: "Today you very chef". חייכתי אליו בחזרה ואמרתי תודה. "אין בעד מה" הפטיר בפורטוגזית וחזר לעמדת השוטף כלים, מסתכל על עוד סיר ענק שאחד החבר'ה שרף בו היטב את תבשיל. כל אדם אחר במקומו היה יוצא מכליו (תרתי משמע) לנוכח היצירה החרוכה והשחורה שדבוקה לתחתית הסיר ומסרבת לצאת משם. ראולינו רק מחייך, אומר "בלאקי נו גודי" , משמע, שחור, לא טוב, (אגב, אמירה שהולידה הר של בדיחות גזעניות, אבל רק בדיחות). משרה את הסיר במים רותחים עם הסבון הכי חזק שיש ומתחיל לגרד את התחתית עם שפכטל. ככה יום אחר יום, ששה ימים בשבוע ותמיד ברוגע ועם חיוך. הוא סובל את כל השטויות שלנו. לעתים אני חושב כי אין דבר שיכול לעצבן אותו. כל כך רגוע ושליו האיש. למרות שהאיש הוא אגדה שקיימת באמת, לפני שבוע נוכחתי לדעת כי גם לרוגע שלו יש גבולות. ריאן, נער בן 16 שעובד איתנו הוא כרגע הטבח שמספק הכי הרבה עבודה לראולינו. כבר למעלה מחודש שריאן איתנו וכל יום שהוא עובד לסבל המטבח צפויה כפל עבודה מאשר יום בו ריאן בחופש. אל תטעו לחשוב, ראולינו סובל יפה מאד גם את ריאן. אפילו כשהילד מתחצף, או נוהג כמנהג נערים החושבים כי הם המציאו את הגלגל. ריאן מקבל קרדיט שכל טבח אחר לא היה מקבל, ככה זה עם ילדים. מערכת היחסים בין ראולינו לריאן נראית בדרך כלל כמו בין אב לבן. אב רגוע מאד לבן עם יותר מדי מרץ.

ריאן מתרוצץ, מדבר בכל רם, טופח על שכמו של ראולינו כאילו מבקש ממנו להזדרז ולמלא אחר מבוקשו. "תביא לי צלחות סניור" צועק ריאן לראולינו, "מהר סניור" ממשיך ריאן. ראולינו עומד והצלחות הנקיות בידו האיתנה, מחייך וממתין. "בבקשה סניור"? שואל ריאן בקול מהוסס מתחנחן למחצה. או אז מגיש לו ראולינו את הצלחות ומפטיר עם חיוך "פוקיניו"! בתרגום לעברית - קטן. ככה לאט לאט ביססו השניים מערכת יחסים בריאה. ריאן עושה שטויות וראולינו מתקן אותו. ריאן מסביר לראולינו בסקוטית שוטפת שספק עם ראולינו מבין ממנה משהו כל מיני דברים. ראולינו בשלו עונה בפורטגזית, באנגלית שבורה ובפנטומימה ומנסה לעבוד עם ריאן על כך שלא יחזור על אותה טעות יותר מפעמיים. למה פעמיים כן? פעם ראשונה כי הוא לא ידע, פעם שניה כי הוא שכח שהוא כבר יודע. לעתים כשרצף המעללים של ריאן עולה על יותר משלוש שטויות לדקה ראולינו מוריד את החיוך מפניו ופשוט מנקה אחרי ריאן. כך היה כל הימים אשר בילו יחדיו במטבח הצפוף וההומה שלנו. עד אשר ריאן הרחיק לכת ועשה מה שלא ייעשה. הילד ניסה לקחת מכסה פלסטיק כדי לסגור איזו קופסא עם מזון טרי. המכסים הללו מאופסנים בסלסלה יחד עם כל חבריהם ממתינים בסבלנות שמישהו יזדדק להם. מסיבה לא ברורה, תמיד, אבל תמיד יש לנו יותר קופסאות ממכסים. כבר סיפרתי לכם קודם שמי שיודע הכי טוב כל דבר במטבח זה ראולינו. הוא מבין אולי יותר מכולם את הרגישות שלנו לשמירה על המכסים הקיימים! ריאן כאמור, ניסה לקחת מכסה אחד, משך את הסלסלה מהמדף העליון עליו היא שוכנת ופיזר את המכסים (בטעות כמובן) על כל רצפת המטבח.

עד כאן זה לגיטימי ואפילו קורה לפעמים לא רק לריאן. התגובה המיידית של כולם היא קריאת "הייייי"!, ואז אוספים את המכסים מיד. ראולינו הציץ מעמדתו וצפה בנעשה, שמע את ה"הייייי"! שלנו וחזר לרחוץ מחבתות. אחרי כדקה הציץ שוב כדי לוודא ש"הפורקיניו" אכן אוסף את המכסים. ריאן לעומת זאת בעיקר חשב הפוך מראולינו ושיער כי הכי מצחיק יהיה לרקוד על המכסים. כך קרה שריאן מיד פצח בהליכת הירח המפורסמת של מייקל ג'קסון על המכסים תוך כדי הקפדה יתרה למעוך וללכלך כל אחד ואחד. כאן נשבר ראולינו בפעם הראשונה מאז פגשתיו. הוא רץ אל ריאן ושאג עליו כמו שכנראה לא שאג מעולם. עצבנותו היתה כה טהורה עד כדי כך שראולינו הפעם רק צעק בפורטוגזית. הוא לא ניסה להסביר באנגלית. הוא לא ניסה להדגים בפנטומימה, שהיא שפה די מקובלת אצלינו כפי שכבר הבנתם בין שני אנשים שלא דוברים מילולית איש את שפת רעהו. אני מניח שריאן לא הבין אף מילה ממה שראולינו צעק עליו באותה דקה. אני יודע שאני ושאר הנוכחים במטבח לא הבנו אף מילה. אבל אני מניח גם כי גם ריאן הבין כמו כולנו שנחצה כאן איזשהו קו אדום... המסר עבר.

יום אחרי "אירועי ריאן והמכסים" הסביר לי ראולינו בשקט. מעבר לצורך התמידי במכסים שבדרך כלל חסרים במלאי. מעבר לעובדה כי עכשיו בזה הרגע הוא "הרוויח" ביושר עוד שעת עבודה עליה היה כמובן מוותר בחיבה. מה שעמד לנגד עיניו היא העובדה כי לקוחות המסעדה עוברים במסדרון הסמוך. הם עלולים לראות את המתרחש ולפרש זאת בדיוק כפי שזה נראה. וזה לא נראה טוב. טבחים, מכל גיל ומכל חתך אוכלוסיה, ללא הבדל דת גזע ומין, לא צריכים לרקוד על הציוד אותו זה עתה העיפו במשובת נעורים לרצפת המטבח המטונפת.

כן, זה הוא ראוליניו. תמיד הוא יהיה שם, יחייך ויעשה מה שהתבקש ועוד קצת. האיש שלא יודע לנוח.

האיש שכאשר הכריחו אותו לשבועיים חופש אחרי שנתיים של עבודה, ניצל את החופש מהמטבח כדי לעבוד במקום אחר עבודה מזדמנת.

האיש שלא כועס ומתרגז מעולם. חוץ מהמקרה שבאמת עצבנו אותו...