תיכף ממריאים! ואח"כ מה קרה בשלושת ימינו הראשונים בסקוטלנד...

כאמור, תיכף אחרי שהפקידה בצ'ק אין אמרה כי היא בהחלט תושיב אותנו ביחד, התברר כי שודרגנו למחלקת פרימיום בעקבות "מכירת יתר". מחלקת פרימיום הינה יצור כלאיים של מחלקת תיירים ומחלקת עסקים, או בתכל'ס, זה אומר ככה: עוד 30 ס"מ מקום לרגליים, כסא חשמלי שניתן להוריד משענת אחורה ולהרים רגליים קדימה, ארוחת ערב המורכבת מ-3 מנות ומוגשת בכלי אוכל אמיתיים ולא חד פעמיים! שירותי מלצרות אישיים כמעט, ועוד שפע פינוקים כגון בוטנים, שמפניה, מקום למחשב נייד, שלט רחוק לטלויזיה ובקיצור, כמעט מחלקה ראשונה!
כל זה אגב לא ממש עזר לנו לא להתלוננן אחרי שעתיים טיסה על כך שלא ניתן להרים עוד את הרגליים ולהיכנס לתנוחת שינה של ממש. (מדהים באיזו מהירות מתרגלים לתנאים טובים יותר...) בכל מקרה הטיסה עברה מהר ונוח ונחתנו בהית'רו, לונדון בזמן, (לצערנו, כי מעכשיו היה לנו להמתין 8 שעות על ספסל בטרמינל, לא עדיף להמשיך לטוס בפרימיום?) ומיד חילקנו תפקידים: גיתית ניסתה לישון ולפרקים אף נראה היה כי היא הצליחה ואילו אני בזבזתי כסף על קפה מגעיל ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן וכך הזמן עבר עד שהגיעה לה בזחילה איטית ביותר השעה לטיסת ההמשך שלנו לאדינברו.
עייפים וטרוטי עיניים גררנו את עצמנו עם כל המזוודות לעשות צ'ק אין לטיסת ההמשך ואז הייתה לנו עוד הפתעה! הפעם לא ממש נעימה, התברר כי אנו צריכים לפרק את המזוודה ששוקלת 42 ק"ג ולמרות שיש לנו אישורים לטוס עם משקל עודף אנחנו צריכים לחלק אותו יותר שווה בין המזוודות כי הסבלים האנגלים לא מוכנים להרים יותר מ-32 ק"ג בבת אחת... או אז הלכנו למשקל שליד הדלפקים והתחלנו לחשוב מה עובר לאן, הפתרון שהסתמן וכך גם היה בסוף הוא להעביר 10 ק"ג לשקית ניילון מהדיוטי פרי ולהגיד להם שעכשיו המזוודה סבבה והשקית עולה איתנו למטוס והם הסכימו.
התנאים בטיסה מלונדון לאדינברו היו פשוט ההיפף הגמור מהטיסה מתל אביב ללונדון. המטוס היה כ"כ קטן שלא הייתי בטוח שהוא יעמוד במשימה ואפילו קפה לא הגישו לנו, רק ניסו למכור לנו סנדוויץ' וכמובן שלא קנינו. מזל שזה היה רק שעה טיסה והיינו עייפים כ"כ, הגענו לאדינברו וזה מה שחשוב!
בשדה התעופה באדינברו חיכו לנו אנשי האוניברסיטה, חילקו לנו מים מינרלים וסידרו אותנו בקבוצות להסעה שתיקח את הסטודנטים החדשים איש איש לכתובתו, ובמקרה שלנו למלונית שבה התגוררנו ב-3 ימים הראשונים לשהותנו בסקוטלנד.
המלונית, בית כבן 130 שנים שעבר הסבה וחולק ל-12 חדרי אירוח בקומה השניה כאשר בקומה הראשונה יש סלון, חדר אוכל, שירותים והמטבח של הצוות שמכין כל יום ארוחת בוקר. אנחנו הגענו קצת מוקדם מדי והיינו צריכים להמתין שיכינו לנו את החדר אז הלכנו לחפש לאכול, אחרי הכל סירבנו לקנות סנדוויץ' במטוס... ולאחר ארוחה קצרה, סחוטים מעייפות חזרנו למלונית ועלינו עם כל ה-90 ק"ג ציוד שלנו לחדר לישון. גיתית נרדמה מיד ואילו אני, שגיליתי כי יש חיבור לאינטרנט נרדמתי כמו שאני אוהב, שזה אומר יחד עם שידור טלויזיה כלשהו, כך ישנו עד הערב, ומיד אחרי שהתעוררנו והזמנו ואכלנו פיצה וחזרנו לישון והופ הגיע יום ראשון. קמנו בבוקר, ירדנו לחדר האוכל ומיד התיישבנו לאכול "סקוטיש ברקפסט" שכללה שעועית, נקניקיות, ביצה, טוסטים, קפה, מיץ, וריבות וזה אחרי שויתרנו על דגני הבוקר שהוצעו כמנה ראשונה. מיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון מרכז העיר, מרחק 20 דקות הליכה לאיזה אולם (ששכחתי את שמו כרגע) בן מאות שנים מקושט נורא יפה בציורי קיר, שם התרחש ה"וולקאם צרמוני" לסטודנטים הזרים ולבני משפחותיהם. אחרי הטקס הייתה הרצאה לסטודנטים ואח"כ הלכנו לחפש איפה קונים פלאפונים, אחרי 3 שעות עמדנו במשימה והצלחנו לקנות! חזרנו גאים ומאושרים למלונית ואני הרגשתי כאילו אני במשימת בר מצווה - יום בעיר.
למחרת היום, הלכנו לפתוח חשבון בנק. שמענו שזה סיפור מורכב ואכן הסקוטים לא איכזבו! התברר כמובן שחייבים איזה טופס שכרגע אין לנו המאשר את העובדה כי יש לנו בית באדינברו והחוזה שכירות לא מספיק טוב להם. עברנו בין כמה בנקים ובכולם אותו סיפור, אז הלכנו הביתה כדי לדבר עם אור וסימון, שאם ממש דחוף לכם לדעת, הם גרים כבר שנתיים בגלזגו.
הבנו מהם שאכן גם להם היה סיפור דומה והבנו שבלי המכתב כנראה לא נצליח לעולם להיות הבעלים המאושרים של חשבון בנק בריטי, אם כל זה יכלנו להסתדר אלא שנורא רצינו כבר להפקיד את הצ'ק שהבאנו מישראל על סך ***,** פאונד (נראה לכם שאני אפרסם כמה כסף הבאנו???) בעיקר כדי שיהיה לנו ממה לחיות בזמן הקרוב. אי לכך ובהתאם לזאת יצאנו לסיבוב בנקים נוסף אלא שהפעם הלכנו קודם למשרד ייעוץ של האוניברסיטה כדי להבין איך משיגים את המכתב המיוחל והבנו בדיוק, זה לוקח 3-4 ימים לפחות כי טרם קיבלנו רשמית המפתח לדירתנו. מתייאשים ומחכים? לא ולא! הלכנו לבנק שעוד לא ראה אותנו ושיחקנו אותה מה זה תמימים... עד שהפקיד כבר הוציא טפסים לפתוח לנו חשבון והחל למלא אותם בשקיקה, חיכינו בסבלנות שהוא יבקש את המכתב ואז "בטעות" הוצאנו את הצ'ק... פתאום היה זה אפשרי לפתוח חשבון, להתחיל הליכים לקבלת כרטיסי אשראי... והמכתב אתם שואלים? לא הייתה לבנק שום בעיה לחכות לו 3-4 ימים, העיקר שלא נפתח חשבון בבנק אחר... שוב חזרנו הביתה מבסוטים והרגשתי שעוד משימת בר מצווה הצליחה או יותר נכון איזה מזל שמערכת החינוך הקיבוצית השכילה לשלוח אותי לפני 22 שנה לטייל בטבריה ליום אחד ולחוות עיר.
בכל מקרה, נרגשים מאד, יש לנו חשבון בנק, פלאפון ומחר אפילו תהיה לנו דירה משלנו... הלכנו לישון עייפים אך מרוצים, חמושים בתכנית מפורטת ליום המחרת, יום שלישי, ה-15.9.2009, היום בו ניכנס לדירה ששכרנו לנו מבעוד מועד באדינברו וכל שנותר לנו לעשות כדי לקבלה הוא לגשת למשרד הנכון באוניברסיטה שמפוזרת על פני חצי עיר ולקחת את המפתח.
והרי עיקרי התכנית: אני, יוני, ממתין במלונית עד השעה 13:30 עם הציוד שלנו ואז לוקח מונית לכתובת של הבית שלנו. בינתיים, גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) הולכת לפגישה שנקבעה לה מבעוד מועד באוניברסיטה, אח"כ עוברת אצל שרון, סטודנטית ישראלית אליה שלחנו את השמיכות שלנו מישראל בדואר ואח"כ ממשיכה למשרד של מגורי הסטודנטים לקחת עבורנו את המפתח ובתיאום מדהים נפגשת איתי בסביבות השעה 14:15 בדירה!
קמנו כהרגלנו בימים האחרונים ואכלנו בתיאבון רב את הארוחת הבוקר הסקוטית האחרונה שלנו במלונית, גיתית יצאה בסביבות 10:00 לפגישה שלה ואני המתנתי בסלון של המלונית למונית שתיקח אותי לדירה. הכל הלך חלק, המונית הגיעה בזמן ובעקבות זה גם אני הגעתי בזמן לדירה וב-13:49 בישרה לי גיתית כי יוצאת לכיוון המשרד לקחת את המפתח ומגיעה.
עד 14:45 לא שמעתי ממנה כלום.

המשך, יבוא...