תקופת החגים

הביטוי תקופת החגים ודאי מעורר אצלכם זכרונות מראש השנה, יום כיפור וסוכות. לכל אחד מאיתנו יש זכרונות נעימים מתקופת החגים, אלא שהפעם אני רוצה לספר על תקופת חגים אחרת, החגים בסקוטלנד. אגב, אני יודע שכריסמס וראש השנה האזרחית אינם מיוחדים לסקוטים, אבל כאן חוויתי אותם השנה. כידוע לכם לעם הנוצרי אין הרבה חגים לחגוג ולבטח לא חגים בסדר גודל של קריסמס וראש השנה. אני מוצא לנכון לציין זאת נוכח העובדה כי לנו היהודים יש אולי כמה חגים יותר מדי. אי לכך ובהתאם לזאת היה ראוי לתת להם לחגוג את חגיהם בצורה אקסלוסיבית. בכל זאת לנו כיהודים היה חשוב להידחף להם בכל הזדמנות אפשרית גם עם חנוכה. כך יצא שכשבועיים לפני חנוכה/קריסמס, (שמעתה ייקרא "חנוכריסמס") הוזמנו ע"י חברה של גיתית לאוניברסיטה להתכנסות חברים והרמת כוסית לכבוד החגים. אמנם ביום המפגש עבדתי במסעדה, והרי אנו עובדים עד שעות מאוחרות, אבל טרחתי לבקש שחרור מוקדם מהשף כי יש לי איזה חג יהודי לחגוג. כמובן שהוא נעתר (בשמחה?) לבקשתי וכך הפתעתי את גיתית (רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם) והגעתי בזמן. תוהה אני למה כאשר יש לי אישור לאחר אני טורח להגיע בזמן. ביננו, אני מקווה שזה יוכל לעמוד לזכותי בפעם הבאה שאאחר ללא אישור. בכל מקרה כך התכנסנו לנו 3 ישראלים, אנגלי 1 ועוד 2 בנות מוונצואלה לציין את חנוכריסמס בדירתה הנעימה והחמימה של שרון. מאוחר יותר הצטרפו גם זוג מגרמניה. נושאי השיחה באותו ערב היו ודאי סתמיים כיאה לכל מפגש שכזה וסבבו בעיקר סביב הא וסביב דא. אולם דבר אחד נחרט בזכרוני ומשום מה לא זז משם עד כתיבת שורות אלה. הבחורה מגרמניה החלה לספר כמה רע לחיות שם. משלמים המון מסים לשווא וללא תמורה. הערים "נסגרות" מוקדם ואין מספיק מקומות בילוי. העם היושב בגרמניה אינו מספיק שמח וחש צורך לחגוג. למעשה היו לה המון דברים לא טובים לספר על גרמניה. באיזה שהוא שלב שאל אותה הבחור האנגלי מה כן טוב בגרמניה, והיא ענתה, הרכבות. הספיק מבט אחד שלי אל גיתית ובצורה אילמת ללא כל מילה הבהרתי לה כי יש בפי בדיחה והיא "שמענו כבר על המוניטין המעולה של הרכבות הגרמניות". מצד שני הספיק מבט אחד אילם של גיתית אלי שהבהיר לי שעדיף ואמלא את פי מים. מאחר ואלו לא היו בהישג יד מילאתי פי ביין ושמרתי בלבי את ההלצה הנ"ל כדי לחלוק אותה עמכם.

אותו ערב הסתיים לו איפשהו סביב 3:00 בוקר אז חזרנו לנו הביתה בטיול רגלי לילי. בדרך נגלו לעינינו מחזות של בליינים מסורתיים כאן. אנשים, גברים ונשים כאחד, במיטב בגדיהם ותסרוקותיהם, שרועים על מיטב המדרכות של אדינברו שיכורים עד כדי אובדן חושים. אנחנו דבקנו במטרה והגענו הביתה. הלכנו לישון שמחים ומאושרים ולמחרת היום קמנו נחושים לצאת לבלות בפארק שבנו במיוחד לכבוד הכריסמס. תיכף ומיד אחרי שסיימנו לשתות קפה של בוקר, סיימנו כביסה וסיימנו לנוח צהריים יצאנו לפארק. הפארק שבנו לכבוד כריסמס עוסק בכמה מתקני שעשועים ובהרבה יותר ביתני עץ קטנים וחמודים. בביתנים הללו תוכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים כגון כובעי צמר או שוקולדים. מוצרי יסוד פחות חיוניים ואף פחות טעימים כמו לחמניות עם נקניקיות. מוצרי יסוד סקוטיים כגון וויסקי ויש גם ביתנים המוכרים מזכרות שטותיות שלאף אחד אין מה לעשות איתן. בהגיענו לפארק הבנו שיש בו פוטנציאל אדיר לבלות ממש בכיף. אפשר לעלות על גלגל ענק, להחליק על הקרח ולהתעכב ליד כל ביתן וביתן. טוב נו, אולי לא על יד כל ביתן של נקניקיות, אבל בטוח ליד כל ביתן של שוקולד. ישר הבנו שאם מזג האויר היה מתאים היינו מבלים שם 5 שעות בכיף אבל בגלל שקפאנו מקור חזרנו הביתה אחרי שעה אחת בלבד.

אגב, שבועיים וחצי מאוחר יותר התברר לי שלא צריך לשלם כדי להחליק כאן על קרח...

בכל מקרה הימים עברו והכריסמס התקרב בצעדי ענק. יום אחד ניגש אלי מייקי, חבר לעבודה. "האם תוכל לעזור לי ולסחוב איתי את עץ חג המולד הביתה מהחנות"? הוא שאל ואני כמובן עניתי בחיוב. יומיים אחר כך נפגשתי איתו בתחנת האוטובוס ונסענו לקנות עץ. מה אני אגיד לכם זו הייתה חויה מרתקת. אם תרצו לרכוש כאן פעם עץ חג מולד אמיתי עליכם להיות בקיאים בארבע פרטים. פרט ראשון, עץ לא קונים בחנות אלא במגרש אחורי של בנין שהבריון השכונתי השתלט עליו כדי למכור עצים. כדי לסמן ללקוחות פוטנציאליים כי כאן ניתן להשיג עצי חג המולד ישנו שלט עם איור של עץ אשוח ירוק בכניסה לכל חצר שכזאת. שני צדיו של השלט צבועים אדום כי זה צבע הכובע של סנטה (ובכלל צבע הכריסמס). אם תעצמו עיניים ותדמיינו את זה תבינו למה חשבתי לרגע שאני בלבנון. פרט שני אם אתם רוצים עץ גדול ויפה אל תחכו עד שבוע לפני החג כי לא יהיה. פרט שלישי תתכוננו לא להתמקח על המחיר ולהיפרד לפחות ממאתיים שקל עבור עץ שהתפשרתם עליו. עכשיו כשאתם מלומדים היטב אתם יכולים לצאת לרכוש עץ חג מולד באדינברו. מאחר ומייקי כבר היה חמוש בידע הנחוץ ידענו בדיוק לאן ללכת. מה שמייקי שכח הוא הפרט הרביעי והוא כי בחצרות אחוריות המנוהלות ע"י הבריון השכונתי אין מקבלים תשלום בשום דרך זולת כסף מזומן. החבר'ה בחצר לא שמעו מעולם על חברות כרטיסי אשראי. אל תהיו מופתעים, הרי מה יהיה השלב הבא? יידרשו מהם לשלם מיסים רחמנא ליצלן?.

אבל זה לא ענייני, זה סתם נראה לי משעשע...

לאור האמור לעיל בנושא כרטיסי אשראי נאלצנו לדדות בקרח עד הכספומט ולחזור עם מזומנים. עכשיו קנינו עץ אמיתי ויפה והתחלנו לדדות איתו לביתו של מייקי מרחק ק"מ וחצי בערך. מאד מאד "הצטערתי" אז כי גיתית לא הצטרפה עם המצלמה. לראות אותי סוחב עץ וקופא מקור זה מחזה נדיר אותו לא תזכו לראות. מאד מאד נזהרנו לא להחליק וליפול עם העץ וזה עבד, הגענו בשלום. כמה דקות אח"כ יצאנו בידיים ריקות את הבית כדי לחזור עם בירה ואז נוכחתי שאכן לא צריך לשלם כסף כדי להחליק כאן על הקרח. זה פשוט קורה.

בערב החג עצמו עבדתי. היה זה כנראה היום טוב עד כה בעבודה. בבוקר יצאתי מהבית עם 2 צמות ותסרוקת ברוח החג. בכיסי שמתי 2 עגילי כריסמס גדולים ובהם נורות המנצנצות. הגעתי למסעדה ופגשתי בייסלב השוטף הכלים הפולני שלנו המרבה להפליא במילים מכוערות בחיי היומיום. אפילו הוא היה נגוע ברוח החג ובאנגלית שבורה משהו הסביר לי כי היום לא מקללים. היום רק שמחים. "ז'ונתן, טודיי מי נו ספיק שייטה, כריסמס, ורי הפי". מאחר וביום החג עצמו המסעדה סגורה וזה אירוע נדיר שקורה אולי 3 פעמים בשנה, רוב היום היינו עסוקים בלהקפיא את מוצרי המזון שלא נחוצים לנו אלא לאחרי החג. עד זמן הגשת ארוחת הערב סיימנו אם ההקפאות והאריזות ואז השף התפנה ללכת למסעדה השכנה לברר משהו. לא שמתי לב שהוא חזר עד אשר גוש שלג נחת על ראשי. רוח החג שיבשה עליו את דעתו והוא פשוט יצא להביא שלג כדי לזרוק עלינו. סוג של הלצה שכזו. כך בילינו במטבח עד אשר אחרון הלקוחות שהזמינו מקום מראש קיבל לאכול ואז התקפלנו הביתה. אחרי הכל, מחר חג, כולם בחופש, צריך ללכת לישון כדי שיהיה כח לחגוג את החג.

ככה נכנסנו לרוח החג. מייקי היה נדיב מאד והזמין אותי ואת גיתית לארוחת חג המולד אצלו בבית. כמובן שנעתרנו להזמנה והגענו. הייתה אחלה ארוחה, אין ספק כי ארבע שנות הנסיון של מייקי בעבודות שף ניכרות בבישולו. אכלנו, שתינו וחגגנו את חג המולד כהלכתו. עכשיו מחג זה הסתיים אנו עם הפנים קדימה לחגיגות ראש השנה. אני מרשה לעצמי להניח כי האופן המסורתי לחגוג אותן הוא להשתכר. לא נראה לי שנחגוג את ראש השנה כמנהג המקומיים כי קר נורא בשביל לישון בלילה ברחוב. זה נראה לנו חוויה לא נעימה אפילו אם אתה שיכור כלוט. מה שכן בטוח נצא לראות הזיקוקים.

שתהא לכולם שנה אזרחית טובה ומוצלחת.

תסמונת המתחזה.

עכשיו כשעניני העבודה והיומיום מתחילים להסתדר ומאחר ונכנסנו לשגרת חיים של עבודה / לימודים, אני מרשה לעצמי לזנוח לרגע את החוויה הסקוטית שלנו והפעם אספר על החיים לצד גיתית. (חשבתי לעשות לקט במקום פרק מקורי אבל זה נדוש, לא?).

בכל מקרה, הכרנו לפני 14 שנים בערך בשער של מעוז חיים תוך כדי אכילת בשר ודגים על האש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה אבל הספיק לי מבט אחד כדי להבין שזו רעייתי לעתיד. תוך כמה ימים עברנו לגור יחד, רוצה לומר התנחלתי אצלה בבית. מאז ועד נסיעתי המפורסמת למנצ'סטר לפני כחודשיים לא נפרדנו ולו ללילה אחד.

יש בגיתית מרכיבי אישיות רבים ומגוונים והמון חוויות צברנו יחד אבלי אני רוצה להתמקד בגיתית הסטודנטית. אחרי הכל רוב השנים שאנו חיים ביחד זה תחום עיסוקה העיקרי של גיתית, רעייתי והאישה היפה ביותר בעולם.

כשנתיים לאחר שהכרנו נרשמה גיתית ללימודים באוניברסיטה הפתוחה רק כדי לבדוק איך זה והאם זה ימצא חן בעיניה. ייתכן וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה כי סטודנטית שמה למבחן את האוניברסיטה כאילו רוצה לבדוק אם זו האחרונה תעמוד בציפיות של הסטודנטית. הקורס הראשון שלקחה היה "בימי שואה ופקודה". אני זוכר כי חשבתי לעצמי שזה אולי לא הנושא הכי מתאים לבחון דרכו התנהלות של אוניברסיטה, אבל שיהיה. את הקורס עצמו עברה גיתית בציון 83 אם אני זוכר נכון. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שגיתית מסיימת קורס בציון המתחיל בסיפרה 8. רובם המכריע של הקורסים נשאו עמם ציון המתחיל בסיפרה 9. חלק אף נשאו ציון שרושמים אותו בשלוש ספרות, אבל זה סוד, אז אל תגלו.

ככל שעבר הזמן התמקדה גיתית בנושאי סוציולוגיה ופסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון בהצטיינות. לאור המאורע הוזמנו לטקס של כבוד למצטיינים אליו טרחתי לאחר. מה שעזר לי לנקות חלק מהעונש היה העובדה כי בעלה של חברה ללימודים שהגיע אמנם בזמן, ניצל את הטקס כדי לתפוס שנת אחר צהריים.

בכל מקרה, חמושה בתואר ראשון בציון גבוה ובתעודת הצטיינות נרשמה גיתית ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. למעשה היה זה מסלול שמגיעים איתו היישר לתואר ד"ר. מאחר ותחום הפסיכולוגיה שיעמם את גיתית עד מאד ביקשנו להשתחרר מהחוזה עם אוניברסיטת חיפה. קיבלנו שיחרור ופטור משכר לימוד ולאחר שנת חופש מלימודים נרשמה גיתית לתואר שני בתל אביב. הפעם בסוציולוגיה, השדה המועדף והמעניין יותר. לכבוד לימודיה בעיר הגדולה עברנו לגור בזכרון יעקב. סוג של אמצע הדרך בין תל יוסף, להלן מקום עבודתי באותם ימים ובין תל אביב. כך חשבנו כי יהיה הוגן שכל אחד יסע חצי דרך. המעבר לזכרון הצדיק את עצמו בשנת הלימודים הראשונה. גיתית ממש טרחה להגיע לאוניברסיטה באופן פיסי ממשי לפחות 4 ימים בשבוע. בשנים העוקבות היא שהתה באוניברסיטה בעיקר ברוחה והתרכזה בללמוד מהבית. כאשר הייתה מטריחה עצמה לאוניברסיטה הייתה ניצבת כל פעם מחדש בדילמות קשות מאד. למשל, איפה להיפגש עם עופר אחיה לקפה (בניין משפטים, נפתלי או אולי בניין מקסיקו?) ומי מזמין הפעם. קשים מאד חייו של סטודנט ארץ ישראלי מצוי. ההתקדמות בתואר השני דמתה לזו מהתואר הראשון. עבודה קשה בשילוב מנת איי קיו גבוהים נשאו עמם תוצאות משביעות רצון קורס אחר קורס. לאט לאט נוצר פער של ממש בין ההצלחה בלימודים ובין האישיות של גיתית. גיתית חסרת בטחון עצמי מטבעה ותמיד סירבה להאמין כי הציון אשר ניתן לה נכון הנו. בדרך כלל הייתה מזמינה את מחברת המבחן על מנת לוודא כי הציון שהתעדכן במחשבי האוניברסיטה הוא הוא אותו ציון המופיע על מחברת הבחינה הנושאת את שמה. כלומר הייתה בודקת את הבודקים. עד כדי כך היה המצב חמור שפעם אף חשבתי כי מסוגלת היא לשלוח את כתב ידה למומחה שיאשר שזה אכן כתב ידה. תופעה זו חזרה על עצמה כאמור ואחרי כל קורס הייתי צריך לשכנע את גיתית כי לא יד המקרה היא העובדה שהציונים טובים. היא תמיד הייתה בשלה, "הם טועים" הייתה אומרת, בטח עוד יומיים יודיעו לי כי נכשלתי בכלל. ניסיתי לתהות מדוע מישהי בעלת שכל ישר תענה את עצמה כל כך במחשבות מייסרות שכאלה. מדוע זו שקיבלה ציון 98 בסטטיסטיקה לא רואה כי אם 90 ומשהו % מהציונים גבוהים וטובים אז הכלל מעיד על הצלחה. מדוע אין היא רואה כי אפילו אם חלילה, טפו טפו טפו, מלח מים, מלח מים, תיכשל פעם אחת, עדיין הכישלון יהיה המקרה הבודד והכלל יעיד על הצלחה. כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להבין. כך היה וכך יהיה כאילו נחרץ גורלנו לחיות בפחד מתמיד שלמעשה אין לגיתית שום כשרון וכל המקרים בהם הצליחה קרו במקרה ונראה כי לא יקרו שוב. הכישלון ממש מעבר לפינה, אורב וממתין והוא יתפוס אותה בפעם הבאה. אם כן, אני שמח לבשר כי לא נמצא פתרון לבעיה, אבל יש לה שם מקצועי. "תסמונת המתחזה". כשמו כן הוא, מעמיד את האדם הלוקה בו במצב מחשבתי כי הוא עצמו מתחזה. הוא מגיש עבודות שבמקרה יקבלו ציון טוב כשהלכה למעשה אותו אדם אינו אלא כלומניק, בור וכסיל. לכן הוא המתחזה, כי הוא מנצל את "ההצלחה הרגעית" (למרות שזו נמשכת ונפרשת על פני שנים ארוכות). המתחזה תמיד נתפס על ידי הסביבה כאיש חכם למרות שמבחינתו אין כיסוי של ממש להיותו שכזה.

עד כדי כך היה המצב קשה שכאשר קיבלה גיתית הזמנה מאוניברסיטת אוקסופרד היוקרתית, סירבה ללכת ללמוד שם בטענה כי אין היא מוכנה ללמוד באוניברסיטה שמסכימה לקבלה.

כך התגלגלנו לנו לסקוטלנד. לאחר שהגענו לאדינברו גילתה גיתית כי היא לא לבד במערכה. מתברר כי גם ג'ני ואלפידה להלן סטודנטיות קולגות החולקות עמה את אותו משרד, לוקות אף הן בתסמונת המתחזה. גם הן משוכנעות כל אחת בדרכה שלה כי הנייר הבא אותו יגישו למנחות יחשוף את התרמית ויציג אותן בפרצופן האמיתי.

כך יושבות להן גיתית וחברותיה לספסל הלימודים, כולן מועמדות לתואר ד"ר ולכולן מכנה משותף אחד. הן תופסות את עצמן כמתחזות. דבר חשוב לדעת הוא כי שככל שההצלחה מתגברת התסמונת גוברת אף היא. למשל קבלת מלגה יוקרתית יכולה להכניס לחרדות של ממש את המתחזה. זה לא אומר שלא מנצלים את המלגה אגב ואף שואפים ושולחים בקשות למלגות נוספות.

תסמונת המתחזה קיימת בשגרת חיינו ונמצאת בדרך כלל ברקע. אני כבר התרגלתי והדבר הטוב שיצא לי מזה הוא שעכשיו אני יודע איך לענות לגיתית בתשובה קצרה שתחסוך דיון ארוך בנושא חסר טעם. כל פעם שהיא מתחילה לרטון כי היא בכלל כשלון אני עונה לה "זה תסמונת המתחזה" וסותם את הגולל על הדיון. לעתים אני חושש כי גיתית תפסיק ללמד אותי מושגים חדשים כיוון שאלו נוהגים להתגלות כ"משביתי שיחות". מוסר השכל, אם נתקלתם בבעיה דעו כי כנראה ניתן להסביר אותה בצמד מילים ובדרך כלל אתם לא היחידים שסובלים ממנה. כל עוד אתם יכולים המשיכו בחייכם ותשתדלו להנות. אם לא מצאתם צמד מילים המגדיר את בעייתכם אתם חווים דיסוננס קוגניטיבי, נסו לעשות קוגניציה משכחת דיסוננס (לפרטים: פסטינגר). אם לא הבנתם על מה אני מדבר יש לכם שתי אפשרויות. אחת ,להירשם לאוניברסיטה. שתיים, זו הדרך שאני בחרתי, תתחתנו עם סוציולוג/ית.

נתראה בפרק הבא, חוויות מחג המולד.