ההתמקמות בדירה / לקראת החיים בסקוטלנד.

כאמור השעה הייתה 14:45 ועדיין לא שמעתי מגיתית כלום ושום דבר ואף לא ראיתיה, מה שנקרא, לא מפתחות ולא בית. שלא תחשבו, לרגע לא דאגתי כי מכיר אני את גיתית ויודע כי לבטח יש סיבה מדויקת למה האיחור האופנתי הזה.
אמנם באיזשהו שלב, (לא מתוך דאגה כמובן), מאחר ולא ידעתי מה המרחק ממנו היא מגיעה שלחתי לה SMS והמלצתי לה לקחת מונית שתוריד אותה במשרד ממנו היא אמורה לקחת את המפתח לדירה, אך זה לא ממש הועיל, גיתית והמפה שלה המשיכו לנווט לבד!
אני, בינתיים, ישבתי לי על המדרכה ליד אוסף המזוודות והתיקים שהבאנו איתנו, מביט במעלה הבנין בן שלושת הקומות שבו אנו עתידים להתגורר, מנסה לנחש איזה חלונות מאילו הנשקפים אלי יהיו חלונות הדירה שלנו. חמוש בידע כי אנחנו אמורים לגור בקומה העליונה (בלי מעלית...) נחרדתי כי חידתי תיפתר ואיך אעביר את הזמן עד שגיתית תגיע? אלא שאז גיליתי כי עדיין אני יכול לנחש האם יהיה זה החלון משמאל לצד דלת פתח הבנין או שמא אלו מימין לה, ורווח לי. בהגיון לוגי פשוט החלטתי שיהיו אלו צמד החלונות שמימין לצד פתח הבנין מאחר ואנו נכנסים לדירת 2 חדרים, ואין יותר מתאים מאשר חלון לכל חדר. אם כן, כך העברתי את הזמן (חוץ מזה שגם בדקתי כל רגע שאני לא יושב על שברי זכוכיות) והנה אני רואה את גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) מגיעה לכיווני, צעדיה בטוחים במורד הרחוב, שיערה מתבדר ברוח ונחישות אין קץ על פניה. לרגל המאורע המרגש, איחוד 2 הנפשות שנפרדו בבוקר אותו יום ועתה אמורות להתאחד בדירתם החדשה אף הועלתי וקמתי לכבודה!
והנה היא קרבה, ותיכף יגעו החיבוק, הנשיקה והחיוכים... אך לא! מתבר שלמרות שהשעה 14:45, לא רק שעדיין אין מפתח, אין לנו מושג אפילו איפה המשרד. גיתית, מראה לי את המפה ועליה X במקום בו המשרד אמור להיות, מראה לי איפה אנחנו על המפה (לרגע חששתי כי כמילות המשורר טל ברודי, אנחנו "נישאר במפה" ולא נגיע הביתה...) וביחד אנו מנסים להבין איפה לעזאזל המשרד?! אני בעוונותי לא סובל מפות, איש חסיד אני של לשאול ברחוב ולנווט לפי הסברי המקומיים, מסיט הצידה את המפה ואומר לגיתית: "עדיף לשאול מישהו, אולי נהג מונית". היא מבינה את הרמז ומודיעה לי בנחישות כי היא תמשיך ללכת במורד הרחוב המתעקל, וכנראה תפנה שמאלה ברחוב הבא, כי לפי המפה שם איפשהוא יימצא המשרד. אמרה והלכה! ונעלמה בקרן הרחוב ואני התיישבתי בין שברי הזכוכיות שרק ערב קודם היו בקבוקי בירה בידי צעירים חופזים והחלטתי להמשיך להמתין ולנוח. עברה עוד חצי שעה וגיתית לא חוזרת ולא מתקשרת, כשלפתע ממש 4.2 מטר ממני עוצר רכב גדול של DHL (סוג של אביב שיגור למי שלא מכיר), ונהג נמרץ מתחיל לפזר חבילות בבנינים הסמוכים. חיכיתי שיסיים ואז ניגשתי אליו לשאול אם הוא יודע איפה זה "קינקייד קורט" (שם יהיה המשרד ובתוכו המפתח), הנהג הסתכל עלי משועשע משהו, ביקש ממני להסתובב 180 מעלות, להסתכל קצת ימינה על איזה שער חום שדרכו נכנסים לחצר (קורט...) והפנה את תשומת ליבי לשלט שמעל. אתה מתכוון לזה? שאל בנימוס הנהג החביב, אמרתי לו שכנראה כן ותודה בכל אופן, אלא שהוא, סקוטי חביב מאד ומסביר פנים (אמנם במבטא איום ונורא אבל גם זה משהו אחרי המתנה של שעתיים למפתח...), התעקש לשאול מה בדיוק אני מחפש ב"קינקייד קורט"? הסברתי לו ששם אמור להיות המשרד של האוניברסיטה ממנו אמורים לקחת את המפתח לדירה. בשלב הזה הוא עבר לארשת פנים רצינית ביותר, ואמר לי "אם כן, זהו המקום אותו אתה מחפש, כנס לחצר, פנה ימינה, כנס לבניין בדלת הירוקה, עלה לקומה שניה ושם תשאל על מגורי הסטודנטים".
מיד אחרי שהודתי לו וכמעט חשבתי לקנות לו בקבוק וויסקי משובח, הוא הלך לאוטו ונסע משם ואילו אני לא ידעתי מה לחשוב קודם, לצחוק או לבכות, צלצלתי לגיתית שתבוא מהר כי מצאתי את המשרד והוא שוכן ממש מתחת לביתנו!
בתוך מס' דקות גיתית הגיעה אלי והראיתי לה בדיוק לאן עליה ללכת כעת, שוב היא נעלמה לי, הפעם רק לזמן קצר מאד ואז חזרה עם חיוך רחב, שקית נייר חומה וצמד מפתחות בתוכה, אחד לי ואחד לה. את החיוך שעלה על פנינו אני אזכור לכל משך חיי ולו רק מהעובדה שכמה שהיה הוא מתוק כך היה קצר. עכשיו ממש היינו צריכים לטפס 3 קומות עם קרוב ל-100 ק"ג ציוד שהועלנו להביא איתנו וזו סיבה טובה מאד למחוק כל חיוך.
בכל מקרה, בשעה טובה הגענו הביתה, זרקנו את המזוודות והתיקים פנימה והתחלנו לחקור את הבית. ראשית שמחנו מאד לגלות שיש חיבור לאינטרנט! במטבח גילינו שאין כלום חוץ משלושה סירים וכמובן תנור אפיה + גריל, ומין כירת גז חשמלי שכזאת מימי תרפפ"ו, מקרר וקומקום חשמלי. בחדר השינה יש מיטה אך כריות אין, ובחדר הנוסף מיטת קומותיים. בסלון / פינת אוכל שולחן אחד עגול, ארבע כורסאות וארבע כסאות לפינת אוכל. חוצמזה עוד כמה ארונות, שולחנות ושידות מפוזרים ברחבי הדירה.
מיד החלטנו לצאת לקניות בסופר כדי שיהיה סוכר לקפה (הבאנו קפה שחור מישראל כי זה הקפה היחידי שגיתית שותה) ורצוי גם משהו לאכול, לחם, ירקות, נקניקיות, ביצים ועוד מוצרי מזון. מאחר ולא היו בבית כלל כלי אוכל משום סוג שהוא, היינו צריכים גם צלחות, סכו"ם וכוסות, אך אילו לא היו בסופר אלא בגירסה החד פעמית מנייר ופלסטיק. רכשנו גם כלים חד פעמיים ובדרך חזרה מהסופר הביתה ראינו חנות גדולה שנקראת SAVE A POUND ומוכרת כל מיני כלי בית, החל מסכו"ם וכלה בכלי מיטה ומוצרי חשמל בסיסיים, ובמחירים סבירים עד נמוכים, אך היינו עייפים ועמוסי שקיות סופר והחלטנו שנפקוד את החנות הנ"ל ביום המחרת. הגענו הביתה, עשינו סנדוויצ'ים והלכנו לישון עייפים אך מרוצים, מצפים למחר, היום בו נתחיל ממש לחיות באדינברו, לא כתיירים אלא כתושבי המקום.
עדיין לא הכרנו את השכנים, לא את אלו מהבניין שלנו ולא את אלו מהבניין ליד, רק ידענו, כי אלו הם, ברובם סטודנטים באוניברסיטה ועל כן סברנו כי בסביבה טובה ואיכותית גרים אנחנו.

את מאורעות הלילה שיבוא אספר בפרק הבא...

תיכף ממריאים! ואח"כ מה קרה בשלושת ימינו הראשונים בסקוטלנד...

כאמור, תיכף אחרי שהפקידה בצ'ק אין אמרה כי היא בהחלט תושיב אותנו ביחד, התברר כי שודרגנו למחלקת פרימיום בעקבות "מכירת יתר". מחלקת פרימיום הינה יצור כלאיים של מחלקת תיירים ומחלקת עסקים, או בתכל'ס, זה אומר ככה: עוד 30 ס"מ מקום לרגליים, כסא חשמלי שניתן להוריד משענת אחורה ולהרים רגליים קדימה, ארוחת ערב המורכבת מ-3 מנות ומוגשת בכלי אוכל אמיתיים ולא חד פעמיים! שירותי מלצרות אישיים כמעט, ועוד שפע פינוקים כגון בוטנים, שמפניה, מקום למחשב נייד, שלט רחוק לטלויזיה ובקיצור, כמעט מחלקה ראשונה!
כל זה אגב לא ממש עזר לנו לא להתלוננן אחרי שעתיים טיסה על כך שלא ניתן להרים עוד את הרגליים ולהיכנס לתנוחת שינה של ממש. (מדהים באיזו מהירות מתרגלים לתנאים טובים יותר...) בכל מקרה הטיסה עברה מהר ונוח ונחתנו בהית'רו, לונדון בזמן, (לצערנו, כי מעכשיו היה לנו להמתין 8 שעות על ספסל בטרמינל, לא עדיף להמשיך לטוס בפרימיום?) ומיד חילקנו תפקידים: גיתית ניסתה לישון ולפרקים אף נראה היה כי היא הצליחה ואילו אני בזבזתי כסף על קפה מגעיל ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן וכך הזמן עבר עד שהגיעה לה בזחילה איטית ביותר השעה לטיסת ההמשך שלנו לאדינברו.
עייפים וטרוטי עיניים גררנו את עצמנו עם כל המזוודות לעשות צ'ק אין לטיסת ההמשך ואז הייתה לנו עוד הפתעה! הפעם לא ממש נעימה, התברר כי אנו צריכים לפרק את המזוודה ששוקלת 42 ק"ג ולמרות שיש לנו אישורים לטוס עם משקל עודף אנחנו צריכים לחלק אותו יותר שווה בין המזוודות כי הסבלים האנגלים לא מוכנים להרים יותר מ-32 ק"ג בבת אחת... או אז הלכנו למשקל שליד הדלפקים והתחלנו לחשוב מה עובר לאן, הפתרון שהסתמן וכך גם היה בסוף הוא להעביר 10 ק"ג לשקית ניילון מהדיוטי פרי ולהגיד להם שעכשיו המזוודה סבבה והשקית עולה איתנו למטוס והם הסכימו.
התנאים בטיסה מלונדון לאדינברו היו פשוט ההיפף הגמור מהטיסה מתל אביב ללונדון. המטוס היה כ"כ קטן שלא הייתי בטוח שהוא יעמוד במשימה ואפילו קפה לא הגישו לנו, רק ניסו למכור לנו סנדוויץ' וכמובן שלא קנינו. מזל שזה היה רק שעה טיסה והיינו עייפים כ"כ, הגענו לאדינברו וזה מה שחשוב!
בשדה התעופה באדינברו חיכו לנו אנשי האוניברסיטה, חילקו לנו מים מינרלים וסידרו אותנו בקבוצות להסעה שתיקח את הסטודנטים החדשים איש איש לכתובתו, ובמקרה שלנו למלונית שבה התגוררנו ב-3 ימים הראשונים לשהותנו בסקוטלנד.
המלונית, בית כבן 130 שנים שעבר הסבה וחולק ל-12 חדרי אירוח בקומה השניה כאשר בקומה הראשונה יש סלון, חדר אוכל, שירותים והמטבח של הצוות שמכין כל יום ארוחת בוקר. אנחנו הגענו קצת מוקדם מדי והיינו צריכים להמתין שיכינו לנו את החדר אז הלכנו לחפש לאכול, אחרי הכל סירבנו לקנות סנדוויץ' במטוס... ולאחר ארוחה קצרה, סחוטים מעייפות חזרנו למלונית ועלינו עם כל ה-90 ק"ג ציוד שלנו לחדר לישון. גיתית נרדמה מיד ואילו אני, שגיליתי כי יש חיבור לאינטרנט נרדמתי כמו שאני אוהב, שזה אומר יחד עם שידור טלויזיה כלשהו, כך ישנו עד הערב, ומיד אחרי שהתעוררנו והזמנו ואכלנו פיצה וחזרנו לישון והופ הגיע יום ראשון. קמנו בבוקר, ירדנו לחדר האוכל ומיד התיישבנו לאכול "סקוטיש ברקפסט" שכללה שעועית, נקניקיות, ביצה, טוסטים, קפה, מיץ, וריבות וזה אחרי שויתרנו על דגני הבוקר שהוצעו כמנה ראשונה. מיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון מרכז העיר, מרחק 20 דקות הליכה לאיזה אולם (ששכחתי את שמו כרגע) בן מאות שנים מקושט נורא יפה בציורי קיר, שם התרחש ה"וולקאם צרמוני" לסטודנטים הזרים ולבני משפחותיהם. אחרי הטקס הייתה הרצאה לסטודנטים ואח"כ הלכנו לחפש איפה קונים פלאפונים, אחרי 3 שעות עמדנו במשימה והצלחנו לקנות! חזרנו גאים ומאושרים למלונית ואני הרגשתי כאילו אני במשימת בר מצווה - יום בעיר.
למחרת היום, הלכנו לפתוח חשבון בנק. שמענו שזה סיפור מורכב ואכן הסקוטים לא איכזבו! התברר כמובן שחייבים איזה טופס שכרגע אין לנו המאשר את העובדה כי יש לנו בית באדינברו והחוזה שכירות לא מספיק טוב להם. עברנו בין כמה בנקים ובכולם אותו סיפור, אז הלכנו הביתה כדי לדבר עם אור וסימון, שאם ממש דחוף לכם לדעת, הם גרים כבר שנתיים בגלזגו.
הבנו מהם שאכן גם להם היה סיפור דומה והבנו שבלי המכתב כנראה לא נצליח לעולם להיות הבעלים המאושרים של חשבון בנק בריטי, אם כל זה יכלנו להסתדר אלא שנורא רצינו כבר להפקיד את הצ'ק שהבאנו מישראל על סך ***,** פאונד (נראה לכם שאני אפרסם כמה כסף הבאנו???) בעיקר כדי שיהיה לנו ממה לחיות בזמן הקרוב. אי לכך ובהתאם לזאת יצאנו לסיבוב בנקים נוסף אלא שהפעם הלכנו קודם למשרד ייעוץ של האוניברסיטה כדי להבין איך משיגים את המכתב המיוחל והבנו בדיוק, זה לוקח 3-4 ימים לפחות כי טרם קיבלנו רשמית המפתח לדירתנו. מתייאשים ומחכים? לא ולא! הלכנו לבנק שעוד לא ראה אותנו ושיחקנו אותה מה זה תמימים... עד שהפקיד כבר הוציא טפסים לפתוח לנו חשבון והחל למלא אותם בשקיקה, חיכינו בסבלנות שהוא יבקש את המכתב ואז "בטעות" הוצאנו את הצ'ק... פתאום היה זה אפשרי לפתוח חשבון, להתחיל הליכים לקבלת כרטיסי אשראי... והמכתב אתם שואלים? לא הייתה לבנק שום בעיה לחכות לו 3-4 ימים, העיקר שלא נפתח חשבון בבנק אחר... שוב חזרנו הביתה מבסוטים והרגשתי שעוד משימת בר מצווה הצליחה או יותר נכון איזה מזל שמערכת החינוך הקיבוצית השכילה לשלוח אותי לפני 22 שנה לטייל בטבריה ליום אחד ולחוות עיר.
בכל מקרה, נרגשים מאד, יש לנו חשבון בנק, פלאפון ומחר אפילו תהיה לנו דירה משלנו... הלכנו לישון עייפים אך מרוצים, חמושים בתכנית מפורטת ליום המחרת, יום שלישי, ה-15.9.2009, היום בו ניכנס לדירה ששכרנו לנו מבעוד מועד באדינברו וכל שנותר לנו לעשות כדי לקבלה הוא לגשת למשרד הנכון באוניברסיטה שמפוזרת על פני חצי עיר ולקחת את המפתח.
והרי עיקרי התכנית: אני, יוני, ממתין במלונית עד השעה 13:30 עם הציוד שלנו ואז לוקח מונית לכתובת של הבית שלנו. בינתיים, גיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) הולכת לפגישה שנקבעה לה מבעוד מועד באוניברסיטה, אח"כ עוברת אצל שרון, סטודנטית ישראלית אליה שלחנו את השמיכות שלנו מישראל בדואר ואח"כ ממשיכה למשרד של מגורי הסטודנטים לקחת עבורנו את המפתח ובתיאום מדהים נפגשת איתי בסביבות השעה 14:15 בדירה!
קמנו כהרגלנו בימים האחרונים ואכלנו בתיאבון רב את הארוחת הבוקר הסקוטית האחרונה שלנו במלונית, גיתית יצאה בסביבות 10:00 לפגישה שלה ואני המתנתי בסלון של המלונית למונית שתיקח אותי לדירה. הכל הלך חלק, המונית הגיעה בזמן ובעקבות זה גם אני הגעתי בזמן לדירה וב-13:49 בישרה לי גיתית כי יוצאת לכיוון המשרד לקחת את המפתח ומגיעה.
עד 14:45 לא שמעתי ממנה כלום.

המשך, יבוא...

יום שישי 11.9

היי לכולם, בחרתי להתחיל ביום שישי ה-11.9 כי שם התחיל פיסית המסע לאדינברו, סקוטלנד. נכון שלמעשה המסע הזה מתחיל חודשים או אפילו שנים קודם כשגיתית (רעייתי והאישה הכי יפה בעולם) סיפרה לי על שאיפותיה ללמוד בחו"ל, אבל תכל'ס ביום שישי ה-11.9.2009 נסענו לנתב"ג אשכרה כדי לטוס מבלי לדעת מתי נשוב לישראל.
באותו בוקר יום שישי, בעודי יושב, ממתין בקוצר רוח שתגיע השעה לצאת לדרך, אני מוצא לנכון להביע משאלה כי אשב במטוס על כורסא מפנקת שאפשר להוריד משענת ולהרים רגליים ממש כמו הכורסא עליה אני יושב בבית. ברור שכולם צחקו עלי כי למי יש כסף לטוס שלא במחלקת תיירים?
כן או לא כורסאות, הכינו לנו בבית ארוחת צהריים מפנקת שכללה ביצה מקושקשת עם ירק ובצל, סלט עגבניות שרי עם צנובר, חציל בלאדי בטחינה, חלה של שבת ועוד פינוקים טעימים לרגל הנסיעה ואני, מה לעשות, לא רעב! ההתרגשות, המתח, לא יודע מה זה היה, לא רעב. לפחות כך חשבתי עד ש"קראו לשולחן" והתיישבנו לאכול, או אז, רעב או לא, חיסלתי כמעט לכולם את מה שהיה שם לאכול וחזרתי לשבת מחכה לנס קפה קר וקינוח, חושב אולי לצאת לעוד סיגריה, וממתין, דקה, ועוד דקה, ועוד דקה... הזמן בהחלט לא עומד, אבל הוא זז לאט כשלא קורה כלום, מזל שאבא צלצל, הוא בדרך ממולדת למעוז חיים לקחת אותנו, שואל בדיוק לאן לבוא? לבית שאנחנו יושבים בו או לבית איפה המזוודות? גיתית קצת נלחצת, "למה כבר עכשיו הוא בדרך" היא שואלת, זה ממש מוקדם מדי, והיא צודקת 100% אלא שלא רציתי פדיחות והחלטתי להזמין את אבא שעה מוקדם יותר כדי שהכל כמו שאומרים, "ידפוק כמו שצריך", אז חיקי יאכל עוד עוגה וירוויח עוד קפה לפני שנצא, אבל אני אהיה רגוע :-)
והנה, הפלא ופלא הגיעה השעה לצאת ואנחנו מכונסים, אנוכי, גיתית וחיקי ברכב + 4 מזוודות בדרך לנתב"גיה, נוסעים לאט, עוצרים בדרך כי הטבע קורא, ומגיעים לשדה התעופה בזמן בדיוק. עכשיו נותר לנו לשלוח את המזוודות, דיוטי פרי והופה, לטוס ללונדון, ומשם לאדינברו, רק לפני כן, לבדוק עם הפקידה בצ'ק אין למה לא קיבלנו מקומות ישיבה במטוס סמוכים זה לזו כשעשינו צ'ק אין באינטרנט והאם היא יכולה לסדר שבכל זאת נשב האחד ליד השניה ועדיף על יד יציאת חירום.
בדיקה קצרה העלתה כי בהחלט אפשר להזיז אותנו ונשב ביחד ואפילו קיבלנו הפתעה נעימה...