קוסמטיקה או כריות?

זוכרים אתם כמובן כי בפרק הקודם כתבתי שלפעמים צריך לעזור למזל. וודאי זוכרים אתם כי שלחנו הודעות למספר חברות ישראליות. כעת, מבינים אתם כי העלילה הולכת לקבל תפנית...

היה זה יום שני בשבוע כאשר שוחחתי עם ירדן, קבענו כי ביום שלישי יצור איתי קשר רוברט, מנהל האזור וכי ביום רביעי אתחיל לעבוד עם אלכס ופלורין, שני הרומנים במכירת מוצרי ים המלח. אלא שאז צלצלה אלי קלייר מלונדון. קלייר עובדת בחברה אחרת והיא צלצלה להציע לי עבודה במכירת כריות חימום. מדובר במוצר מהפכני, אין צורך לשים את הכרית במיקרוגל. פשוט מקליקים על מטבע שנמצא בכרית והיא מתחממת. לומר את האמת, זה נשמע לי יותר פשוט וקל מאשר למכור מוצרי קוסמטיקה. החלטתי ללכת לפגישה למחרת היום כדי לשמוע עוד פרטים. למחרת כאמור, נפגשתי עם קיילי תורג'מן באדינברו. קיילי הסבירה לי יותר באריכות על מבנה החברה, אופן העבודה ועל המוצר עצמו כמובן. השתכנעתי כי עדיף יהיה לי לנסות את מזלי במכירת כריות חימום. סיכמנו כי אני אתן לה תשובה עד מחר, כי ביום שישי הפתיחה של הדוכן. חזרתי הביתה וישבתי עם גיתית. הסברתי לה את ההתלבטות שלי ויחד החלטנו שאני אלך על הכריות. אחרי הכל, איש חסיד אני של קיצורי דרך וזה היה נראה אחד מוצלח במיוחד. רוצה לאמור, למה ללמוד משהו על קרמים ומשחות כשאפשר למכור כריות. למחרת, הודעתי לירדן שאני "מתפטר", הודעתי לקיילי שאני מתייצב ביום שישי לעבודה וסיכמנו שהיא תיצור איתי קשר ביום חמישי לתיאום אחרון לקראת יום שישי. ביום חמישי צלצלה שוב קלייר מלונדון ובשורה חשובה בפיה. "אנחנו דוחים את הפתיחה באדינברו בשבוע, אני רוצה שתיסע למנצ'סטר". לרגע הייתי המום, אני? למנצ'סטר? לבד? למה? לקח לי כמה שניות נוספות לחזור להכרה וכשזה קרה ביקשתי הבהרות. "אין הבהרות אמרה קלייר, סע למנצ'סטר ותתחיל לעבוד, הכרטיס לרכבת עלינו כמובן". לא ידעתי מה לענות אז אמרתי לה בהחלטיות שנראה. הבטחתי להיות אתה בקשר בנושא עוד הערב כמובן. הייתי חייב לחכות לגיתית שתחזור מהאוניברסיטה כדי לדון איתה במצב שנוצר. אחרי הכל כבר רציתי נורא להתחיל לעבוד, אבל ממש לא התחשק לצאת לטיול שנתי לבד בארץ זרה וקרה. כשגיתית חזרה ישבנו ודיברנו ודווקא היא הייתה חיובית לגבי העניין. "סע, לך תראה עולם, תחווה חוויות". כך יצא שלמחרת היום ארזנו לי תיק עם בגדים לכמה ימים וסנדוויצ'ים ליום אחד ונסעתי. למרות שהרכבת הייתה מלאה בנוסעים הרגשתי לבד. לרגע דימיתי לי את עצמי למרקו שנסע לבד לחפש את אימו. מהר מאד הגעתי למסקנה שזה לא המצב לגבי. אני יותר אהיה כמו שאול המלך שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה! מה גם שאין לי קוף קטן שרוקד על כתפי כמו שהיה למרקו. אגב, עד היום אני לא יודע, הוא מצא את אמא שלו בסוף?

הרכבת עשתה את שלה והגעתי למנצ'סטר הגשומה והסגרירית. יצאתי לחפש את האוטובוס שיקח אותי לחנות בה אפגוש את מאיר איתו אני אעבוד במכירות. אלא שאז צלצל אלי מיכאל, מנהל הלוגיסטיקה של החברה. מיכאל ביקש ממני לשנות כיוון ולצאת לאיזה כתובת שאין לו מושג איך מגיעים אליה כדי לקחת מפתח לדירה בה אני אתגורר. מאחר ומנצ'סטר זרה לי וסגרירית עד מאד, הודעתי לו שאין בכוונתי למלא אחר רצונו. ביננו, הוא אחראי על הלוגיסטיקה, אותי הביאו למכירות, לא? דאג אתה ללוגיסטיקה ואני למכירות הודעתי למיכאל. הוא בתגובה "איים" עלי שאם לא אלך לקחת את המפתח לא יהיה לי איפה לישון הלילה. "איימתי" עליו בחזרה שאם כך הדבר אני מממש את כרטיס החזרה שבידי וחוזר ברכבת הראשונה הביתה לאדינברו. עוד הוספתי ואמרתי לו הוא יהיה זה שייתן הסברים מדוע חזרתי כלעומת שבאתי. זה הספיק בשביל שהוא יגיד לי לנסוע לחנות, והוא כבר ידאג למקום לינה. הפתעתי את עצמי באסרטיביות שגיליתי ושמחתי על כך עד מאד. לקחתי אוטובוס ונסעתי לחנות לפגוש את מאיר ובדמיוני אני כבר מוכר כריות לכל האנגלים. לא היה לי מושג איך נראה המוצר אמנם, אבל לדמיין זה תמיד נחמד. בכל מקרה הגעתי לחנות הממוקמת במרכז קניות ענק ואין סופי, וזכיתי סופסוף לראות את מאיר, ויותר חשוב את הכרית המיוחלת. מדובר במין שקית סיליקון שטוחה ובתוכה נוזל כלשהו. בתוך כל כרית יש מטבע נחושת קטן, וכשמקליקים עליו הוא מפעיל ריאקציה בין 2 חומרים בשקית ונוצר חום של 50 מעלות צלזיוס בערך, מגניב. השקיות, סליחה הכריות הללו מגיעות בכמה עיצובים. לגב התחתון, לרגליים, לידיים, וגולת הכותרת, לכתפיים ולצוואר. אני רוצה להתעכב על הכריות לידיים. דמיינו שקית סיליקון בגודל 6X6 ס"מ, שקופה, מלאה נוזל שקוף. אני לא יודע אם צריך להרחיב, אבל אני מתכוון להרחיב את הדיבור כאן. זה נראה כמו שתלי סיליקון שרופאים זכרים מלאי זימה אוהבים להשתיל לנשים באיזור הריאות... אני לא יודע מה אתכם אבל אני כבר זיהיתי בעיה קלה למכור את זה. לא נורא חשבתי לעצמי, ננסה ונראה איך הולך. אחרי הכל אני לא לבד בעניין והמוצר הוא פרט שולי, באנו למכור, לא? רגע לפני שהרגשתי שאני נכנס לעניינים הגיע מאיר והודיע שהולכים, כבר מאוחר והוא חייב להוציא את הדברים שלו מאיזה הוסטל ואנו צריכים להגיע למלון שמיכאל סידר לנו. יצאנו באוטובוס חזרה לעיר ואז קרה משהו מוזר. אני יושב ליד החלון ופתאום אני קולט שאין לי מושג לאן נוסעים. נזכרתי שמאיר איתי ואני לא לבד ונרגעתי לרגע. הרגע הזה עבר לי מהר מאד כי פתאום הבנתי עוד משהו. מאיר עסוק בטלפון, מדבר ושולח הודעות וגם הוא לא ממש יודע איפה אנחנו. כאן כבר הבנתי שנכנסנו לבעיה, הערתי את תשומת לבו של מאיר, וירדנו מהאוטובוס באיחור של אי אלו תחנות. כתוצאה מכך נאלצנו ללכת חזרה ברגל איזה שעה ואנחנו ממהרים כי יסגרו את ההוסטל ומאיר ייתקע בלי התיק והמחשב הנייד שלו. עשיתי כאילו אני בכושר ורדפתי אחריו ברחובות מנצ'סטר הסגרירית והגשומה מקלל את הרגע שהחלטתי לצאת למסע בלי גיתית. המסע הזה נגמר אחרי הליכה רגלית של כמה קילומטרים ונסיעה במונית של עוד כמה. הגענו למלון והחלטנו שמאחר ומחר מחכה לנו יום קשה וארוך, עדיף ללא דיחוי נוסף, ללכת לשתות בירה.

את יתר הזמן שלי במנצ'סטר אפשר לחלק לשניים, יום ולילה. ביום מכרתי כריות (או לפחות ניסיתי), בלילה הלכתי עם מאיר לשתות בירה וישנתי. נחלתי הצלחה מרובה יותר בלילה משום מה, אולי כי שדה זה יותר מוכר לי. בכל מקרה, בין לבין מדי פעם אכלתי סנדוויץ' בסאב וואי. ככה עברו חלפו להם 4 ימים בחיי, רחוק מגיתית (רעייתי והאישה היפה בעולם) וכבר רציתי לחזור הביתה לאדינברו. כשחזרתי לאדינברו, הרגשתי את משמעות הנסיעה. מאחר ורק לא מזמן עברנו לכאן לא היתה לדירה באדינברו משמעות של בית בשבילי עדיין. הבית זה בישראל. אבל כשחזרתי ממנצ'סטר הרגשתי שאני מגיע לחוף מבטחים, לרחובות שאני מכיר ולרעייתי האהובה שנטשתי למספר לילות לראשונה מזה 14 שנים.

נחתי יומיים בבית וביום שישי, שבוע אחרי שיצאתי למנצ'סטר, התחלנו לעבוד באדינברו. חדור מוטיבציה ואמביציה למכור, התלבשתי יפה וייצוגי, גיתית עשתה לי צמה בשיער והלכתי למכור כריות עם חיוך מרוח על פני. מה אני אגיד לכם, מזל שיש לי אוזניים אחרת החיוך לא היה נגמר... היעד היומי הוא למכור בין 400 ל-600 פאונד. כרית גדולה לכתפיים נמכרת ב-30 פאונד. אם אני מוכר כל שעה רק 2 כריות, אני ב-600 פאונד! ביום הראשון באדינברו מכרתי ב-155 פאונד שזה קצת מעט. אבל מאחר ואני איש מכירות, מכרתי לעצמי סיפור שזה ישתפר בימים הבאים כי היום הייתי עסוק חצי מהזמן בדברים אחרים. קודם כל יצאתי לשעתיים לראיון עבודה בחברה מקומית ודבר שני עוד שעתיים העברתי סחורה ממרתפי החנות לקומה שלוש. עד עכשיו אני מודה למהנדסים שהכניסו מעליות למבנה בן 172 שנים. בכל מקרה, אני הייתי מבסוט, יש לי עבודה טובה עם תנאים טובים. ימי חופש באים בחשבון מתי שבא לי, בתיאום עם מנהלת האזור כמובן. והכי חשוב, אפשר להרוויח כסף לא רע בכלל בעבודה. ימים טובים הגיעו, רק צריך לדאוג להרים את המספרים של המכירות, ויהיה בסדר.

המשך יבוא...

לחם, עבודה!

נכנסתי למסעדה בצעד בטוח וברגל ימין כמובן, (רק חסר לי לשכוח כלל כה חשוב...) ותיכף זיהיתי את רוי קינג מתקדם למולי וידו מושטת ללחיצת יד רשמית של פגישה חשובה מאד. בראשי עדיין הדהד קולו של נהג המונית, "רק בקש עזרה מאלוהים ותתקבל לעבודה עוד הערב", במוחי כבר רצו תסריטים כיצד אני נכנס כאן מהר לענינים ולוקח פיקוד על ניהול המערך השוטף של המסעדה. עוד שני צעדים וידי נפגשת עם ידו של רוי, אדם מבוגר רוי, חשבתי לעצמי, בטלפון הוא היה נשמע צעיר יותר... (משפט שעד היום אני לא שלם איתו, איך שומעים גיל בקול?) והנה זה הגיע, לחצנו ידיים. שחררתי נשימה קלה של הקלה וכבר רציתי לשאול איפה נשב לדסקס עניינים, אך רוי הקדים אותי ומיד הטיח בי את המשפט הבא: "ברוך הבא יונתן, לא תוכל לעבוד אצלי עם שיער ארוך כמו שלך". באותה מהירות שהוא חרץ את גורלי, שלפתי את ידי מידו ווידאתי שקיבלתי אותה חזרה בשלמותה, מוכה הלם לא הגבתי. תהיתי מדוע אינני מגיב בתרעומת והגעתי למסקנה שהנימוס הבריטי דבק בי, חייכתי.
רוי, שנראה היה כאילו הפתיע גם את עצמו הניח את ידו על מצחו כאילו חוכך בדעתו ומלמל "בעיה גדולה, חבל, בעיה גדולה, שכחתי לשאול אותך בטלפון לגבי השיער..." כאן אולי המקום להזכיר כי אכן בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה במסעדה הקפיד רוי קינג להסביר לי שעלי להגיע בנעליים ומכנסיים שחורים, וכמובן דיבר על להיראות ייצוגי, אך את נושא השיער הוא שכח. אני, בצורה משכנעת הראיתי לו כי שיערי קלוע לצמה והתחייבתי להקפיד להגיע כך לעבודה כל יום כמובן, לא תהיה בעיה אמרתי לו, כאילו מבקש לרמוז כי עליו לשקול שנית את נושא העסקתי אצלו, אך רוי בשלו, ואף יש לו הסבר. גבר עם שיער ארוך לא מתאים לו לתדמית של המסעדה.
כמובן שלא הסתלקתי מיד, לא היה נראה לי הגיוני שהפגישה תהיה קצרה כל כך, אז ביקשתי ממנו להחליף עוד כמה מילים והוא נעתר לבקשתי הצנועה. אני רציתי לברר, האם, תאורתית כמובן, הוא כן היה מקבל אותי לעבודה, כמה הוא היה משלם. פשוט רציתי לדעת ממנו למה עלי לצפות כאשר אפנה בעתיד למשרות דומות. הוא מבחינתו, שקוע כל כולו בעצמו כך מתברר, סיפר לי שהוא מתכוון לפתוח בתוך שנה עוד 3 מסעדות, אחת באדינברו ושתיים בגלזגו ולכן הוא מחפש מישהו רציני עם נסיון בניהול כדי שייקח פיקוד על המסעדה הקיימת, כך הוא יוכל להתפנות להקמת הרשת. אגב, שלא תטעו לרגע, כל אותה העת הוא לא הפסיק למלמל "בעיה גדולה, בעיה גדולה..." שקוע בעצמו, כבר הזכרתי? אני מבחינתי כבר חשבתי ללכת, הספיק לי לשמוע אותו מדבר, חשבתי רק על זה שהוצאתי עליו 6 פאונד (מונית) כדי לשמוע שהמראה שלי גרנדיוזי מדי למסעדה הסינית שלו, ביקשתי ממנו לשמור מספר הטלפון שלי ואולי, אם הוא מכיר מישהו שמחפש עובדים שיפנה אלי. נפרדנו בידידות מזויפת וצבועה כמובן והלכתי לי לדרכי.
מאחר והוצאתי על הנסיעה למסעדה פי 5 כסף ממה שתכננתי, שש פאונד מונית במקום פאונד ועשרים באוטובוס, ומאחר ודם פרסי זורם בעורקי ורוח סקוטית נושבת בפני וזה כידוע לכם שילוב קטלני של קמצנות בלתי נדלית, החלטתי לחזור הביתה ברגל. תפסתי כיוון כללי הביתה והתחלתי לצעוד, חושב על הצעד הבא בנסיון למצוא תעסוקה, והנה, כמילות קארי בראדשו (סקס והעיר הגדולה), 7 רחובות, 2 סיגריות ו-23 דקות אחר כך הגעתי הביתה. בבית חיכו בקוצר רוח גיתית (רעייתי והאישה היפה בעולם), אור (אחיה) וסימון (רעייתו) שחזרו ממסעם למצוא קרוואן לטייל בו לספרד ופורטוגל. כמובן שמיד הודעתי להם כי אני נושא עימי בשורה לא מוצלחת, ניחמנו את עצמנו כי רוי קינג עשה טעות כאשר ויתר על שירותי, ועכשיו כאשר נשארנו אנו עם הנחמה, ורוי קינג עם הפרנסה יכלנו להתפנות לאכול יחד ארוחת ערב שלאחריה אור וסימון נסעו חזרה לגלזגו.
עבר עוד יום ולמחרת הרגשנו כי חייב לבוא שינוי, יש האומרים כי לעיתים צריך לעזור למזל, אז החלטנו לעזור לו. חשבנו לעצמנו כי יש כאן מספיק חברות בשליטה של ישראלים שישמחו לתת לי עבודה ומיד שלחנו הודעות לכל מיני שכאלה. כנראה שעזרנו למזל יותר מדי כי פתאום הייתי אדם מבוקש ומחוזר מאד. תיכף ומיד יצר איתי קשר ירדן, או בשמו הבריטי המלא, ג'ורדן. "יש לי עבודה מצוינת בשבילך, מכירת מוצרי ים המלח". מיד חשבתי לעצמי מכירה בעגלות בקניונים, אך ירדן הרגיע אותי ואמר כי לא כך הדבר, העבודה היא עבודה מכובדת, בחנות כל-בו יוקרתית, בדוכן הממוקם בין יתר מותגי קוסמטיקה בעלי שם עולמי מצוין, כגון דיור, שאנל, איב סאן לורן וכיו"ב. לקחתי ממנו כתובת ויצאתי עם גיתית לראות מקרוב על מה מדובר. הגענו לחנות הכל-בו מרחק עשר דקות הליכה מהבית ואכן בין כל דוכני המותגים היוקרתיים ישנו דוכן של מוצרי ים המלח, ובו עובדים 2 רומנים צעירים, מנוהלים בידי ישראלי, כדי למכור בוץ ומלח מזרח תיכוני לגבירות אירופאיות עתירות ממון. גיתית כמובן יצאה לה למסע מופלא בחנות הענקית המקפידה למכור שלל מוצרים מכל טוב הארץ ובמחירים שווים לכל נפש שהכנסתה הממוצעת גבוהה מהממוצע, ואני לעומת זאת נשארתי עם 2 הרומנים החביבים והצעירים וניסיתי ללמוד מהם את העבודה שלמיטב הבנתי, אם רק אחפוץ בה, תהיה שלי ויפה שעה אחת קודם. מה אני אגיד לכם, נראה ממש נחמד, באמת! כל שאני צריך לעשות, זה לעמוד ככה זקוף ומלא בטחון עצמי (עדיף לא מופרז) ומדי פעם לעצור איזו גברת ולשאול אותה האם היא שומרת את ציפורניה טבעיות רוב הזמן, כמובן שגם אם כן וגם אם לא יש לי משהו בשבילה שהיא חייבת לראות, כאן צריך להוסיף חיוך נחמד ועיניים של פודל והנה מתחילה ההדגמה על הציפורן של הלקוחה. היא מקבלת פוליש לציפורן שהיא לא ראתה מעולם, האפקט של המוצר משרה אוירה של "וואו!", המוצר ארוז יפה וכמובן מכיל עוד 2 מתנות נחמדות והוא עולה רק 25 פאונד במקום 35, כמובן רק היום. הוא ישרת אותה למשך שנתיים כך שלמעשה כאשר היא קונה אותו היא חוסכת כסף, והרבה. אגב, תמיד טוב להזכיר לה כי זו מתנה מאד נחמדה גם לחברותיה שלא זכו לנפוש בבירת סקוטלנד השנה, ונשארו להן אכולות קנאה בבית. לך תדע, אולי תכפיל או תשלש את המכירה. אני רוצה שתבינו כי אני לא צוחק, ראיתי את שני הרומנים הנחמדים הללו בפעולה וזה נראה נחמד, לא כל כך מסובך ואפילו מהנה לעיתים, דרגת קושי 7 בסולם של 10. חשבתי חיובי והלכתי לתור אחר גיתית בחנות. הסתובבנו לנו ככה עוד איזה שעה ונהננו, כאשר אני מספר לה על העבודה שאני עתיד לקבל והיא לאט לאט משתכנעת כי בהחלט שווה לנסות, או להגדרתה את המצב: "אולי אפילו יצא מזה משהו טוב". חזרנו הביתה, הרמתי טלפון לירדן ובישרתי לו כי מעונין אני להתחיל לעבוד, קבענו כי למחרת היום ייצור איתי קשר רוברט, מנהל אזור אדינברו - גלזגו ובתוך יומיים אני אני אתחיל לעבוד.

המשך יבוא...

מה יפים הלילות בסקוטלנד... וקצת על עבודה.

הלילה הגיע כאמור בדיוק בשעה שהוא תמיד מגיע ואנחנו הלכנו לישון. קצת אחרי חצות הליל העיר אותנו רצף קולות וצעקות מהרחוב. לרגע היה נדמה כי נרדמנו באמצע מתנ"ס או מועדון חברת ילדים, אחרת קשה היה להסביר את פשר העניין. מתברר בכל מקרה חברים, כי לא תמיד להיות שכן של סטודנטים בני מעמד בינוני ומעלה, משכילים ואירופיים זה תמיד יתרון... בלילה זה עלול להתגלות כחסרון גדול מאד! בכל מקרה קמתי מן המיטה וניגשתי לחלון להסתכל מה קורה והתמונה שנגלתה לנגד עיני הישנוניות משהו הייתה כדלקמן: חבורות חבורות של צעירים, שאך לפני מספר שעות מעטות חזרו מהסופר עם שקיות מלאות כל טוב וארגזי בירה, מתרוצצים להם ברחוב הלוך ושוב, שרים, צוחקים, מקללים או סתם מדברים ביניהם ולכולם מכנה משותף אחד, (חוץ מזה שהם שיכורים לגמרי...), שהם עושים הכל בקולי קולות. חזרתי למיטה במצב עייפות בינוני עד קשה, עצמתי עיניים ונרדמתי. אני מודה שאני אישית לא זוכר עוד משהו מאותו לילה, אך גיתית (רעייתי והאשה הכי יפה בעולם) זוכרת גם זוכרת, שנתה הקלה בניגוד לשנת הדב שלי בצירוף הקולות של הצעירים מן הרחוב גרמו לה עירנות חסרת אונים ומעצבנת. למחרת היום החלטנו שזה בטח יימשך ככה רק עד סוף השבוע, השבוע הראשון ללימודים שבו לא ממש לומדים ויש להם זמן להרעיש כך כל הלילה. יתר הלילות בהמשך אותו שבוע היו גרועים יותר ורועשים יותר. מצב זה לא ממש השתנה עד עצם היום הזה אם כי התדירות ירדה במקצת כמדומני.
בכל מקרה אני רוצה לעבור במעבר חד לענין אחר, עבודה. כידוע לכם הגענו לכאן עם סכום כסף מכובד ומלגה שמכסה את שכר הלימוד אבל זה לא יספיק לשלוש שנים, מה גם שעבדכם הנאמן שמעולם לא התפרסם בזכות חריצות יתר אמנם, אינו מהאנשים שישבו כל היום בבית בחוסר מעש. אני חייב להיות מועסק במשהו לפחות לרוב שעות היום ומאחר וישיבה בפאבים ומסעדות מייצרת בעיקר הוצאה כספית (בצד הכנסה רוחנית יש לאמר), עדיף לי להיות מועסק בעבודה שתכניס כמה לירות כל חודש, ואיזה לירות יש להם כאן! הביטוי "כמה לירות" מקבל כאן משמעות חדשה ונשגבת, חברים.
אם כן, כדי למצוא עבודה צריך לחפש, זה ברור, אבל כשמוצאים צריך לפנות באמצעות שליחת קורות חיים, אחרת, בשפתנו אנו, חבל לך על הזמן כי אין עם מי לדבר. כפי שאתם מנחשים גם כאן הכנו תכנית עבודה, חילקנו משימות ואף גייסנו כח אדם שיעזור לנו מערים ומדינות שכנות, ואני אפרט.
שלב א', אני מתרגם את קורות חיי מעברית לאנגלית.
שלב ב', שולחים את הקובץ להגהה אצל מומחים (להלן גיתית, עמי - אחי הבכור החי בדנמרק).
שלב ג', בביקור הקרוב בגלזגו אצל אור וסימון (להלן אח של גיתית ורעייתו) שחיים כאן כבר שנתיים, עורכים את הקובץ ומכינים אותו למשלוח לכל מעביד פוטנציאלי.
אני חייב לציין כי נושא ההגהה עמד במרכז הענין. מאחר ואני יודע אנגלית ברמת בית ספר 2 יחידות, מועמד ל-3, אז נעזרתי בחברי הטוב גוגל שהוא סוג של בורא עולם מבחינתי או לפחות משול לאחד כזה. כך יצאו לי כמה תרגומים מאד משעשעים כגון עצם העובדה כי אני מסוגל לבצע כל עבודה כשאני מסטול (high), נסיון תעסוקתי בלא פחות ולא יותר מהצלת קיבוץ כפר רופין מגנבי דגים (save) וכהנה וכהנה טעויות של אולפניסט מתחיל... ראשון לראות את הזוועה היה עמי שפשוט ביקש עותק מקורי בעברית של הקורות חיים כי יהיה לו יותר קל ומהר לתרגם את המסמך לבד. שניה הייתה גיתית שכבר מכירה אותי ולמזלי אוהבת אותי שפשוט אמרה, "אוקי, בסופ"ש הקרוב סימון תתקן ותערוך לנו את זה, אבל כל הכבוד חמוד שלי" ואח"כ כמובן הגענו לגלזגו ושם ישבנו חצי שבת של ראש השנה כשגיתית וסימון עומלות על הכנת מסמך ראוי. אני רוצה לנצל במה זו ולהודות כמובן לכל אלו שעסקו במלאכה, חיזקו ואימצו! עשיתם עבודה טובה ובזכותה זכיתי לקבל ראיון עבודה כבר ביום שני, יומיים אחרי שהמסמך היה מוכן. לראיון הנ"ל הגעתי כשאני לבוש בג'ינס, קפוצ'ון ומעיל עור שרכשתי לפני 14 שנים בדנמרק. ישבתי אצל מר טובי במשרד ושוחחנו כנהוג לעשות בעת ראיון עבודה. לקראת סיום הראיון שאל אותי מר טובי שאלה, "אם אתקשר אליך הערב בין 17:00 ל-19:00 ואבשר לך כי התקבלת, תוכל להגיע מחרתיים בחליפה?" כמובן שעניתי כן והסברתי לו שאני צריך לקנות אחת, אז האם הוא מתכוון ממש חליפה כמו שלו, עם עניבה והכל, או רק מכנס וחולצה תואמים + ז'קט? מר טובי חייך והשיב, "ממש חליפה כמו שלי, אבל חכה", הוא הוסיף, "אל תלך לקנות, עוד לא התקבלת... חכה שנתקשר". אני בכל מקרה חזרתי הביתה מיד. השעה הייתה כבר 16:20 ולא נותר לי אלא להמתין בין 40 דקות לשעתיים כדי לדעת האם גויסתי לכח טובי. בשעה 17:32 צלצל הטלפון, אז עניתי. על הקו היתה גברת נחמדה שכל מה שהצלחתי להבין ממנה זה שהיא מבשרת לי על המשרה, מיד הודיתי לה ושאלתי אותה מתי להתייצב ואיפה. דממה שררה לכמה שניות כשלפתע היא שאלה אותי על מה אני מדבר. אמרתי לה שהייתי אצלה בראיון אצל מר טובי ואני שמח לשמוע שהוא קיבל אותי לעבודה. שוב דממה. הפעם חשתי שהדממה ממש לא לטובתי, הגברת מהצד השני של הקו אמרה לי שהיא לא מכירה אף מר טובי ושהיא תיכף חוזרת אלי. עברו שבועיים, היא לא חזרה. לא נראה לי שהיא תתקשר, מה דעתכם? זו הייתה הצעת עבודה אחרת למי שטרם הבין, לא נורא, חליפה כבר קנינו בכל מקרה. (עם עניבה).
אחד הדברים הכי מוזרים בעניין הזה של הקורות חיים הוא שהם לקחו את הרעיון הזה קצת רחוק מדי לטעמי. אפשר לראות כאן אפילו בסניף של בורגר קינג על החלון מודעת דרושים, "הגישו מועמדות בפנים, בצירוף קורות חיים", ובשביל מה? אני באמת שואל, מה, בשביל להגיש המבורגרים ושתיה מאחורי דלפק עם חבר'ה בני 15?
הנסיונות להשיג עבודה בשכר נורמלי (כפול מהמינימום אם מה שמעסיק לכם את המחשבה) כמו שאני רציתי היו יומרניים קצת. שוק העבודה כאן בדיוק מתאושש מהמיתון העולמי הכבד ויש המון דורשי עבודה מיומנים ובעלי נסיון תעסוקתי מוכח כך שמהעביד שם אנשים כמוני בתחתית הרשימה ולו בגלל כי אין לי נסיון תעסוקתי בסקוטלנד. בצעד חסר תקדים החלטתי לא להתייאש, אפילו שלא זומנתי לעוד ראיונות החלטתי לפרסם מודעה באינטרנט בזכות עצמי וכך עשיתי. פרסמתי מודעה ובה כתוב כי "בחור צעיר וחרוץ שזה עתה הגיע לאדינברו מחפש עבודה". כעבור יום צלצל רוי קינג להציע משרה במסעדה שלו ואף הזמין אותי לבוא במכנסיים ונעליים שחורים ולהתחיל משמרת ערב לנסיון. מאחר והיה לו דחוף לאותו רוי שאני אגיע מהר ככל שניתן והואיל ולא מצאתי את האוטובוס לכיוון המסעדה לקחתי בצעד אמיץ מונית. נהגי המוניות כאן זכורים לי כאוהבי ישראל עוד מהביקור שלנו בסקוטלנד בפסח האחרון. יש אומרים כי זה ככה מאחר וברובם הם קתולים והקתולים זוכרים לנו חסד בזכות המקומות הקדושים בישראל כנראה, אחרת לא ניתן להסביר את שאירע במונית. כבר בתחילת הנסיעה פצח הנהג בשיחה כשהוא שומר על הכללים של סמול טוק. אח"כ הוא ניסה לברר מדוע אני נוסע לכתובת שאמרתי לו (קצת מזכיר קיבוצניקים, לא?) ולבסוף פשוט פתח את סגור ליבו וסיפר איך המצב מתאושש בעבודה אחרי שנה וחצי של מיתון. כאן הואלתי להשתתף גם אני בשיחה וניחמתי אותו כי גם בישראל היתה תקופה קשה. וואו, איך שהוא הגיב חבר'ה, מזמן לא הרגשתי כל כך מיוחד! מה אני אגיד לכם, אנחנו עם נבחר! הנהג פשוט לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ואושר. הוא שאל אותי לפחות פעמיים כדי להיות בטוח אם אני יהודי באמת ואחר כך סיפר לי שהוא חושב שזו הפעם הראשונה ב-57 שנות חייו שהוא ממש פוגש יהודי מקרוב ועוד אצלו במונית. הוא המשיך וסיפר לי כי אנחנו העם הנבחר וכל שעלי לעשות כדי למצוא עבודה הוא לבקש עזרה מאלוהים והכל יהיה בסדר, אולי אמצא עבודה עוד הערב! נסיונותי לצנן את התלהבותו לא צלחו אפילו כשסיפרתי לו שאני לא מקפיד על דיני כשרות ובעוונותי אף לא שומר כל מצווה שהיא ואלוהים בטח לא ירצה לעזור לאחד כמוני, (בינינו, אפילו גוגל ניסה להכשיל אותי...) אך כל זאת ללא הואיל, נהג המונית בשלו, לכן החלטתי לנסות ושלחתי איזו בקשה קטנה ככה לירום הודו היושב במרומים שמי ייתן ורוי קינג ממסעדת צ'ופ-צ'ופ יקבל אותי הערב לעבודה. בנימה אופטימית זו הגענו לכתובת, רחוב מוריסון 248, שילמתי לנהג המונית, השארתי לו טיפ של 5 פני, יישרתי את המעיל, החלקתי יד על השיער כמו מוודא שאני נראה טוב, פתחתי את דלת המסעדה ונכנסתי עם חיוך ומצב רוח טוב למה שיכול להיות יהיה מקום העבודה החדש שלי.

המשך יבוא...